בכורות ו׳
״פטר חמור״ פעמיים, ״אך את זה לא תאכלו״ ו״גמל״ ״גמל״ — מתי הולכים אחר האם, ומניין שחלב מותר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את הסוגיה של דף ה׳ על המשנה ״פרה שילדה מין חמור... פטורה מן הבכורה״. תחילה הוא משלים את הברייתא של רבי יוסי הגלילי: ״פטר חמור״ נכתב פעמיים — פעם אחת למעט סוסים וגמלים מן הפדיון בשה, ופעם שנייה להוציאם מדין בכורה לגמרי. רב אחאי מקשה ששני הפסוקים דרושים רק לדין השה, והגמרא עונה מן המילה ״פטר״ שחזרה. אחר כך היא שואלת מניין לתנא של משנתנו לפטור סוסים וגמלים, ורב פפא לומד זאת מכלל ופרט — ״כל מקנך תזכר... שור ושה... וחמור״; המחלוקת נסבה על המילה ״פטר״ שמפסיקה ועל הוי״ו שמחברת. משם עוברים לבעיה מדורגת על ״מקצת סימנין״ — פרה ומין חמור, חמור ומין סוס, פרה ומין סוס — ולשתי ראיות שנדחות, ובתוך כך נפשטת הבעיה הראשונה. הסיפא של המשנה, ״ומה הן באכילה״, מובילה לשאלה מה מוסיף ״שהיוצא מן הטמא טמא״ (סימן לזכירה) ומה מקורו: ״אך את זה לא תאכלו״ ו״טמא הוא״. רבי שמעון חולק ודורש ״גמל״ ״גמל״ לאסור גם גמל הנולד מן הפרה, וחכמים דורשים את הכפילות לאסור את חלב הגמל. מכאן הגמרא עוברת לדרשת ״אתים״ של שמעון העמסוני ורבי עקיבא, לקושיית רב אחא בריה דרבא מ״הטמאים״, ולשאלה מניין שחלב בהמה טהורה מותר — ראיה אחר ראיה עד ״עשרת חריצי החלב״, ועוד שתי ״איבעית אימא״. אחרי הקושיה מ״שפן״ ״שפן״ והכלל ״כל היכא דאיכא למידרש — דרשינן״, הדף נחתם בברייתא על רחל ועז ובשאלה אם רבי שמעון מצריך ראשו ורובו גם לאכילה. התשובה בדף ז׳.
המשנה, והשאלה הפתוחה: מה עושה רבי יוסי הגלילי ב״פטר חמור״ פעמיים?
״פטר חמור״ ״פטר חמור״ שני פעמים — עד שיהא היולד חמור והנולד חמורמשנה, בכורות ה ע״ב
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה פוטרת מבכורה ולד שאינו ממין אמו, מהכפילות ״פטר חמור״ ״פטר חמור״. רבי יוסי הגלילי לומד את הכלל הזה ממקום אחר (״אך בכור שור״), ולכן הגמרא שואלת מה הוא עושה בכפילות — ומביאה ברייתא שלו, שאת סופה נלמד בראש דף ו׳.
- משנהפרה שילדה מין חמור, וחמור שילדה כמין סוס — פטורה מן הבכורה, שנאמר ״פטר חמור״ ״פטר חמור״ שני פעמים (שמות יג, יג; שמות לד, כ) — עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. ובהמשך המשנה: ״ומה הם באכילה?״ — טהורה שילדה כמין טמאה מותר, טמאה שילדה כמין טהורה אסור, ״שהיוצא מן הטמא — טמא, והיוצא מן הטהור — טהור״.
- רקעבדף ה׳ ראינו שתנא משנתנו לומד מ״פטר״ ״פטר״ דין קדושת דמים (פטר חמור), וממנו לומד גם לקדושת הגוף (בכור בהמה טהורה). רבי יוסי הגלילי לומד את הכלל ישירות מ״אך בכור שור״ — עד שיהא הוא שור ובכורו שור (במדבר יח, יז). מכאן השאלה הפתוחה:
- שאלהורבי יוסי הגלילי — הכפילות ״פטר חמור״ ״פטר חמור״, מה הוא עושה בה?
- ברייתא · רבי יוסי הגלילימתוך שנאמר ״אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה״ (במדבר יח, טו) — הייתי שומע אפילו פטרי סוסים וגמלים; תלמוד לומר ״פטר חמור״ — פטר חמור אמרתי לך, ולא פטרי סוסים וגמלים.
- המשך הברייתא״ועדיין אני אומר״: אולי הפסוק מיעט אותם רק מן הפדיון בשה — פטרי חמורים נפדים בשה, ופטרי סוסים וגמלים נפדים בכל דבר. (התשובה בראש דף ו׳.)
״פטר חמור״ פעמיים — ורב אחאי: ״ואימא מעטינהו משה״
״ופטר חמור תפדה בשה״שמות לד, כ
בקצרה — על מה הסוגיה
סוף הברייתא: הפעם השנייה של ״פטר חמור״ מוציאה סוסים וגמלים מדין בכורה לגמרי. רב אחאי מקשה ששני הפסוקים דרושים לדין אחר — שרק החמור נפדה בשה — ואז אולי סוסים וגמלים עדיין נפדים בכל דבר. התשובה: לשם כך היה די לכתוב ״וחמור תפדה בשה״; המילה ״פטר״ שחזרה באה להוציא אותם מן הבכורה עצמה.
- סוף הברייתא״תלמוד לומר: ״פטר חמור״ ״פטר חמור״ שני פעמים״ — פטרי חמורים אמרתי לך, ולא פטרי סוסים וגמלים. הפסוק הראשון מיעט אותם מן הפדיון בשה, והשני (שמות לד, כ) — מכל דין בכורה.
- קושיה · רב אחאירב אחאי פורך: שני הפסוקים נחוצים לדבר אחר. אילו נכתב ״פטר חמור״ פעם אחת בלבד — הייתי אומר שהוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד: פטר חמור נכלל ב״בכור הבהמה הטמאה״, ויצא ממנו כדי ללמד שנפדה בשה — ולפי המידה, לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו: כל בהמה טמאה תיפדה בשה.
- המשך הקושיהלכן נכתב ״פטר חמור״ נוסף — פטרי חמורים (בשה), ולא פטרי סוסים וגמלים. ״ואימא: מעטינהו משה, ולעולם בכל דבר!״ — הפסוק השני רק מיעט אותם מן השה, אבל הם עדיין קדושים ונפדים בכל דבר.
- תירוץ״אם כן״ — אם רק למעט מן השה, היה הכתוב אומר בפעם השנייה ״וחמור תפדה בשה״. מדוע חזר ״פטר חמור תפדה בשה״ בשני המקומות? ללמד: פטרי חמורים אמרתי לך — ולא פטרי סוסים וגמלים, כלומר שאין להם דין פטר רחם כלל.
לפי התירוץ, איזו מילה בפסוק השני היא המלמדת שסוסים וגמלים פטורים מבכורה לגמרי — ולמה דווקא היא?
תנא דידן: כלל ופרט — ו״פטר״ הפסיק את הענין
״וכל מקנך תזכר פטר שור ושה. ופטר חמור תפדה בשה״שמות לד, יט–כ
בקצרה — על מה הסוגיה
תנא משנתנו משתמש בכפילות ״פטר חמור״ לדין ״היולד והנולד חמור״; מניין לו שסוסים וגמלים פטורים? רב פפא: מכלל ופרט ב״כל מקנך תזכר — שור ושה וחמור״. רבי יוסי הגלילי אינו דורש כך, כי ״פטר״ הפסיק את הענין; חכמים — הוי״ו חזרה וחיברה. הגמרא מסבירה מדוע לשיטתם נכתבו גם ההפסק וגם החיבור: כי חמור הוא קדושת דמים, ושור ושה — קדושת הגוף.
- שאלהותנא דידן — שדורש את ״פטר חמור״ פעמיים לדין ״היולד חמור והנולד חמור״ — למעט סוסים וגמלים מבכורה, מניין לו?
- רב פפא · כלל ופרטרב פפא: ״כל מקנך תזכר״ — כלל; ״שור ושה... וחמור״ — פרט (שמות לד, יט–כ). כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט: שור, שה וחמור — כן; דבר אחר — לא.
- שאלהורבי יוסי הגלילי — מדוע אינו לומד מן הכלל והפרט?
- תשובה״פטר״ — המילה שחזרה לפני ״חמור״ (״ופטר חמור״) הפסיקה את הענין: החמור אינו חלק מן הפרט של ״כל מקנך״.
- שאלהורבנן — מה עונים על ההפסק?
- תשובההוי״ו שב״ופטר״ חזרה ועירבה את החמור עם הענין הראשון.
- שאלהורבי יוסי הגלילי — מה עונה על הוי״ו?
- תשובהאילו רצה הכתוב שהחמור יהיה חלק מן הפרט — לא היה כותב לא וי״ו ולא ״פטר״: לא מפסיק ולא מחבר.
- שאלהורבנן — למה באמת נכתבו שניהם?
- תשובה״איידי״ — מכיוון שזה (פטר חמור) קדושת דמים, וזה (בכור שור ושה) קדושת הגוף — הכתוב הפסיק ביניהם ב״פטר״, וחזר ועירב אותם בוי״ו, כדי שבכל זאת יידונו בכלל ופרט אחד.
״מקצת סימנין״ — פרה ומין חמור, חמור ומין סוס, פרה ומין סוס
בקצרה — על מה הסוגיה
ברחל ועז, ולד שיש בו מקצת סימנים של אמו חייב בבכורה. הגמרא שואלת שלוש שאלות מדורגות: פרה ומין חמור (שתיהן בנות בכורה, אבל אחת טהורה ואחת טמאה), חמור ומין סוס (שתיהן טמאות, אבל הסוס אינו בר בכורה), ופרה ומין סוס. היא מנסה לפשוט משתי ברייתות, ובשתיהן דוחה: הן עוסקות בפרה ומין חמור בלבד. ומדוע הברייתא השנייה הזכירה חמור ומין סוס? כדי שלא נחשוב שהוא ״חמור אדום״.
- איבעיא אפרה שילדה מין חמור, ויש בו מקצת סימנין של אמו — מה דינו לבכורה?
- צד ראשוןבעז ורחל — מקצת סימנין מחייבים, כי שתיהן טהורות ובשתיהן הבכורה היא קדושת הגוף. כאן — אחת טמאה ואחת טהורה, אחת קדושת הגוף ואחת קדושת דמים — שמא לא מתקדש.
- צד שני · ״או דלמא״או שמא: כיוון ששתיהן בנות קדושת בכורה (כל אחת בדרכה) — הוולד קדוש?
- איבעיא ב · ״ואם תמצי לומר״אם תאמר שקדוש, כי שתיהן בנות בכורה — חמור שילדה מין סוס (ויש בו מקצת סימנין), מהו? כאן הסוס ודאי אינו בר קדושת בכורה; או שמא, כיוון ששניהם מין טמא, קדוש?
- איבעיא ג · ״אם תמצא לומר״ואם תאמר שקדוש, כי שניהם טמאים — פרה שילדה מין סוס, מהו? כאן אחת טהורה ואחת טמאה, אחת בת בכורה ואחת לא; או שמא ״סימנין מילתא היא״ — מקצת סימני האם חשובים בכל מקרה?
- ראיה · תא שמעברייתא: ״בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה — פטורה, ואם יש בו מקצת סימנין — חייבת״. האם לא מדובר אפילו בפרה שילדה מין סוס?
- דחייה״לא״ — מדובר בפרה שילדה מין חמור (ששניהם בני בכורה).
- ראיה · תא שמעברייתא: ״פרה שילדה מין חמור, וחמור שילדה מין סוס — פטורה, ואם יש בו מקצת סימנין — חייבת״. האם לא הסיפא על שניהם, ומכאן שגם חמור ומין סוס חייב?
- דחייה״לא״ — ״ואם יש בו מקצת סימנין״ חוזר רק על פרה שילדה מין חמור.
- קושיהאם כן, חמור שילדה מין סוס — לשם מה נשנה? לפטור (כשאין בו סימנין)? פשיטא! אם בפרה ומין חמור, ששתיהן בנות בכורה, בלי סימנין — פטור; חמור ומין סוס — מיבעיא?
- תירוץ · ״איצטריך״היה עולה על הדעת: שם (פרה וחמור) הם שונים לגמרי — לפרה קרניים ולחמור אין, לפרה פרסות סדוקות ולחמור קלוטות. אבל כאן — לשניהם אין קרניים, ולשניהם פרסות קלוטות — ״אימא חמור אדום בעלמא הוא״ וחייב; קמשמע לן שהוא מין אחר ופטור.
מה בכל זאת למדנו מן הדחיות, אף שהגמרא לא פשטה את כל הבעיות?
״שהיוצא מן הטמא — טמא״: סימנא בעלמא
שהיוצא מן הטמא — טמא, והיוצא מן הטהור — טהורמשנה, בכורות ה ע״ב
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה כבר אמרה את הדין (טהורה שילדה כמין טמאה — מותר, והפך); למה הוסיפה ״שהיוצא מן הטמא טמא״? זה סימן לזכור בו את הדין, כדי שלא נחליף ונלך אחר מראה הוולד.
- שאלה״ומה הן באכילה״ — המשנה כבר פירטה את הדין. למה לי להוסיף ״שהיוצא מן הטמא — טמא...״?
- תשובה״סימנא בעלמא״ — סימן לזכירה, שלא תחליף את הדין ותאמר: לך אחר הוולד עצמו — זה (שנראה טהור) טהור גמור, וזה (שנראה טמא) טמא גמור. אלא לך אחר אמו.
מנא הני מילי? ״אך את זה לא תאכלו״ — ו״טמא הוא״
״אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל... טמא הוא לכם״ויקרא יא, ד
בקצרה — על מה הסוגיה
מניין שלעניין אכילה הולכים אחר האם? ברייתא: ״אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה״ — יש שיש בו סימני טהרה ואסור: טהור הנולד מן הטמאה. ואולי הכוונה להפך — לאסור טמא הנולד מן הטהורה? לכן נאמר ״טמא הוא״ — הגמל הזה טמא, ואין טמא הנולד מן הטהורה טמא.
- שאלהמנא הני מילי — שלעניין אכילה הולכים אחר האם?
- ברייתא״אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה״ (ויקרא יא, ד) — יש לך בעל חיים שמעלה גרה ומפריס פרסה ובכל זאת אינך אוכלו. איזה? טהור שנולד מן הטמאה.
- קושיה״או אינו״ — אלא טמא הנולד מן הטהורה (ואסור), ו״ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה״ פירושו: דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה — לא תאכל?
- תשובהתלמוד לומר: ״גמל... טמא הוא״ — הוא טמא, ואין טמא הנולד מן הטהורה טמא — אלא טהור.
רבי שמעון: ״גמל״ ״גמל״ — וחכמים: עצמו וחלבו; ״אתים״
״את ה׳ אלהיך תירא״ — לרבות תלמידי חכמיםבכורות ו ע״ב
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי שמעון חולק: ״גמל״ נאמר פעמיים (בויקרא ובדברים) — לאסור גם ״גמל״ הנולד מן הפרה. חכמים דורשים את הכפילות לאסור את הגמל ואת חלבו; רבי שמעון לומד את איסור החלב מ״את הגמל״, וחכמים אינם דורשים ״אתים״ — כמו שמעון העמסוני, שפירש מדרשת ״את״ עד שבא רבי עקיבא.
- רבי שמעוןרבי שמעון: ״גמל״ ״גמל״ שני פעמים (ויקרא יא, ד; דברים יד, ז) — אחד גמל הנולד מן הגמלה, ואחד גמל הנולד מן הפרה: שניהם אסורים. לשיטתו, טהורה שילדה כמין טמאה — הוולד אסור באכילה, שלא כמשנתנו (שהתירה אותו).
- שאלהורבנן — הכפילות ״גמל״ ״גמל״, מה הם עושים בה?
- תשובהאחד — לאסור את הגמל עצמו, ואחד — לאסור את חלבו.
- שאלהורבי שמעון — איסור החלב, מניין לו?
- תשובהמ״את הגמל״ — ״את״ מרבה את הטפל לגמל, והוא חלבו.
- ורבנןורבנן — ״אתים״ לא דרשי: אינם דורשים את המילה ״את״ לרבות.
- ברייתא · שמעון העמסוני״כדתניא״: שמעון העמסוני היה דורש כל ״את״ שבתורה. כשהגיע ל״את ה׳ אלהיך תירא״ (דברים ו, יג) — פירש (לא מצא מה לרבות). שאלוהו תלמידיו: כל ה״אתין״ שדרשת, מה יהא עליהם? אמר: ״כשם שקיבלתי שכר על הדרישה — כך אני מקבל שכר על הפרישה״.
- רבי עקיבא״עד שבא רבי עקיבא ולימד״: ״את ה׳ אלהיך תירא״ — לרבות תלמידי חכמים. (כלומר: יש מי שדורש ״אתים״, ויש — כחכמים כאן — שאינם דורשים.)
רב אחא בריה דרבא: ובלי פסוק — חלב טמאה מותר? ״הטמאים״
״אלה הטמאים לכם בכל השרץ״ויקרא יא, לא
בקצרה — על מה הסוגיה
אם צריך פסוק מיוחד לאסור חלב של בהמה טמאה — משמע שבלעדיו היה מותר; והרי ״הטמאים״ אוסר אפילו ציר, רוטב וקיפה! רב אשי: היה צורך בפסוק, כי היתר החלב בטהורה הוא חידוש, ומחידוש אפשר היה ללמוד היתר גם בטמאה. הגמרא מראה שהסברה עובדת בשתי השיטות בגדר החידוש שבחלב.
- קושיה · רב אחא בריה דרבארב אחא בריה דרבא לרב אשי: אם טעמם של חכמים מ״גמל״ ״גמל״ ושל רבי שמעון מ״את הגמל״ — משמע שבלי פסוק זה היינו אומרים שחלב בהמה טמאה מותר?
- המשך הקושיה״מאי שנא״ מן הברייתא: ״הטמאים״ (ויקרא יא, לא) — לאסור את הציר, הרוטב והקיפה שלהם? אם ״הטמאים״ אוסר כל היוצא מהם — ציר, רוטב וקיפה — הרי גם חלבם בכלל זה, ולמה צריך פסוק מיוחד?
- תירוץ · ״איצטריך״היה צורך בפסוק: היתר החלב בבהמה טהורה הוא עצמו חידוש, שהרי לפי ההנחה ״דם נעכר ונעשה חלב״ — החלב בא מן הדם, והדם אסור. ומכיוון שזה חידוש — הייתי אומר שגם בבהמה טמאה יהיה מותר; קמשמע לן שאסור.
- קושיה״הניחא״ לשיטה שהחלב בא מן הדם; אבל לשיטה החולקת, שלפיה החלב אינו בא מן הדם — אין כאן חידוש, ומה יש לומר?
- תירוץ · ״איצטריך״גם לשיטה זו יש חידוש: אין דבר הבא מן החי שהתירה התורה, והחלב דומה לאבר מן החי — ובכל זאת מותר. מכיוון שזה חידוש, הייתי אומר שגם בטמאה מותר; קמשמע לן שאסור.
וחלב בהמה טהורה — מנלן דשרי?
״ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך״משלי כז, כז
בקצרה — על מה הסוגיה
מניין שחלב בהמה טהורה מותר באכילה? הגמרא מנסה מבשר בחלב ומפסולי המוקדשין — ודוחה, כי אולי החלב אסור באכילה ומותר רק בהנאה. היא עוברת לפסוקי נביאים וכתובים: ״ודי חלב עזים ללחמך״ נדחה (אולי לסחורה), ״עשרת חריצי החלב״ עומד (אין סחורה במלחמה). ואיבעית אימא — ״ארץ זבת חלב ודבש״, ואיבעית אימא — ״שברו... יין וחלב״.
- שאלהוחלב דבהמה טהורה — מנלן דשרי?
- ראיה · ״אילימא״אם תאמר: מכך שהתורה אסרה בשר בחלב — משמע שחלב לבדו מותר.
- דחייה״ואימא״: חלב לבדו אסור באכילה ומותר בהנאה, ובשר בחלב — אסור גם בהנאה; לכך נצרך האיסור המיוחד.
- דחייה · לרבי שמעוןוגם לרבי שמעון, שמתיר בשר בחלב בהנאה — עדיין יש חידוש באיסור בשר בחלב: ללקות על בישולו.
- ראיה · ״אלא״״אלא״: מכך שגילתה התורה בפסולי המוקדשין — ״תזבח״ (דברים יב, טו) — ולא גיזה, ״בשר״ — ולא חלב; משמע שחלב של חולין מותר.
- דחייה״ואימא״: חלב חולין אסור באכילה ומותר בהנאה, וחלב קדשים — אסור גם בהנאה!
- ראיה · ״אלא״״אלא״ מדכתיב: ״ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך״ (משלי כז, כז).
- דחייה״ודילמא לסחורה?״ — שמוכרים את החלב וקונים בו לחם.
- ראיה · ״אלא״״אלא״ מדכתיב (בשליחות דוד למחנה, ש״א יז, יח): ״ואת עשרת חריצי החלב״ — גבינות שנשלחו ל״שר האלף״.
- דחייה״ודלמא לסחורה?״
- דחיית הדחייה״אטו דרכה של מלחמה לסחורה?!״ — ודאי נשלחו לאכילה. הראיה עומדת.
- ואיבעית אימא״ואיבעית אימא מהכא״: ״ארץ זבת חלב ודבש״ (שמות ג, ח) — אילו לא היה מותר, וכי הכתוב משבח את הארץ בדבר שאינו ראוי?
- ואיבעית אימא״ואיבעית אימא מהכא״: ״לכו שברו ואכלו, ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב״ (ישעיהו נה, א).
״שפן״ ״שפן״? — השסועה והראה; כל היכא דאיכא למידרש דרשינן
״...הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן...״דברים יד, ז
בקצרה — על מה הסוגיה
אם הכפילות ״גמל״ ״גמל״ נדרשת — מה נדרוש בכפילות ״שפן״, ״ארנבת״, ״חזיר״? הרי הברייתא מסבירה שכל הפרשה נשנתה בדברים רק בגלל ״השסועה״ ו״הראה״, ואם כן גם ״גמל״ נשנה רק לשם כך! התשובה: כל מקום שאפשר לדרוש — דורשים.
- קושיה · ״אלא מעתה״״אלא מעתה״: גם ״שפן״ ״שפן״, ״ארנבת״ ״ארנבת״, ״חזיר״ ״חזיר״ נכתבו פעמיים — האם גם הם באו לדרשות כאלה?
- הסבר · ״כדתניא״לא — הם באו ״לכדתניא״: למה נשנו הבהמות הטמאות בספר דברים? מפני ״השסועה״ (דברים יד, ז), שלא נזכרה בויקרא; והעופות — מפני ״הראה״ (דברים יד, יג).
- קושיהאם כן, גם ״גמל״ ״גמל״ לשם כך בא — נשנה אגב השסועה, ואין ללמוד ממנו דבר!
- תשובה״כל היכא דאיכא למידרש דרשינן״: כל מקום שאפשר לדרוש את הכפילות, דורשים. בגמל יש מה לדרוש (חלבו, או הנולד מן הפרה); בשפן, ארנבת וחזיר — אין.
מדוע הגמרא לא מסתפקת בהסבר שהפרשה כולה נשנתה בספר דברים בגלל השסועה?
רבי שמעון: ראשו ורובו — לבכורה, ומה לאכילה?
״אך בכור שור״ — עד שיהא הוא שור ובכורו שורבכורות ו ע״ב
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא: רחל שילדה מין עז (או להפך) — פטורה, ואם יש בו מקצת סימנין — חייבת; רבי שמעון מצריך ראשו ורובו דומה לאמו. הגמרא שואלת: לעניין אכילה, האם גם רבי שמעון מצריך ראשו ורובו? בבכורה יש פסוק מיוחד (״אך בכור שור״); באכילה — אולי רק ״גמל גמור״ אסור. הדיון נמשך בדף ז׳.
- ברייתא · תנא קמארחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל — פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין — חייבת.
- רבי שמעוןרבי שמעון: אינו חייב עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.
- איבעיאלאכילה — כגון טהורה שילדה מין טמאה, שרבי שמעון אוסר (״גמל״ ״גמל״) — האם גם שם מצריך רבי שמעון ראשו ורובו דומה לאמו כדי להתיר, או לא?
- צד ראשוןלעניין בכורה נאמר ״אך בכור שור״ (במדבר יח, יז) — עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ולכן צריך ראשו ורובו. אבל לאכילה — ״גמל״ הוא שאסרה התורה, ואולי רק גמל גמור... (ההמשך בדף ז׳)
מה לקחת מהדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| ״פטר חמור״ פעמיים — לרבי יוסי הגלילי | פעם אחת — ממעט סוסים וגמלים מן השה; פעם שנייה — מכל דין בכורה |
| רב אחאי | ״ואימא מעטינהו משה״ — נענה: אילו כן, היה כתוב ״וחמור תפדה בשה״; ״פטר״ מלמד |
| תנא דידן — סוסים וגמלים | רב פפא: כלל ופרט — ״כל מקנך״ / ״שור ושה וחמור״ |
| ״פטר״ והוי״ו | רבי יוסי הגלילי — ״פטר״ הפסיק; רבנן — הוי״ו עירבה (קדושת דמים / קדושת הגוף) |
| מקצת סימנין | פרה ומין חמור — חייב (נלמד מן הברייתות); חמור ומין סוס, פרה ומין סוס — לא הוכרע כאן |
| ״שהיוצא מן הטמא טמא״ | סימנא בעלמא — הולכים אחר האם |
| המקור לאכילה | ״אך את זה לא תאכלו״ — טהור הנולד מן הטמאה אסור; ״טמא הוא״ — טמא הנולד מן הטהורה מותר |
| ״גמל״ ״גמל״ | רבנן — עצמו וחלבו; רבי שמעון — גם הנולד מן הפרה (חלבו — מ״את״) |
| ״אתים״ | שמעון העמסוני פירש ב״את ה׳ אלהיך תירא״; רבי עקיבא — לרבות תלמידי חכמים |
| חלב בהמה טמאה | צריך פסוק אף שיש ״הטמאים״ — כי היתר החלב בטהורה הוא חידוש |
| חלב בהמה טהורה מותר | ״עשרת חריצי החלב״; ואיבעית אימא ״זבת חלב ודבש״; ואיבעית אימא ״יין וחלב״ |
| שפן, ארנבת, חזיר | נשנו בדברים מפני השסועה והראה; כל היכא דאיכא למידרש — דרשינן |
| רבי שמעון | לבכורה — ראשו ורובו; לאכילה — איבעיא (ההמשך בדף ז׳) |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- ״דף מאיר״ — הרב אורי בריליאנט, אתר סיני — חוברת לבדיקת מסכת בכורות (דפים ב–טז)
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.