בכורות ג׳
שותפות גוי בבהמה — הקנס על מכירה לגוי, וכמה שותפות פוטרת מן הבכורה
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את הדיון על מסירת בהמה לגוי. תחילה נדחית הראיה לשאלת ״מכר בהמה לעובריה״: הברייתא ״אף על פי שאינו רשאי״ מדברת בעובר שכבר קיים, כפי שמוכיחה הלשון ״בדמיו״, ולכן אין ממנה הכרעה. מכאן עוברת הגמרא לקנס של ריש לקיש על המוכר בהמה גסה לגוי. לפי לשון אחת הקנס עד פי עשרה ולפי לשון אחרת עד פי מאה, ובשתיהן היא משווה לדברי רבי יהושע בן לוי על המוכר עבדו לגוי. אחר כך באה המחלוקת העקרונית: רבי יהודה מחייב בבכורה כשיש לגוי חלק בבהמה, וחכמים פוטרים, ושניהם דורשים ״כל בכור״. לשיטת חכמים הגמרא שואלת כמה שותפות פוטרת: רב הונא אומר אפילו אוזן, רב חסדא דורש איבר שבלעדיו הבהמה נבלה, ורבא — איבר שבלעדיו היא טריפה. רב פפא דוחה את ההבחנה בין הוולד לאם, ומר בר רב אשי מקשה מנפלים. רבי אסי מוסר לרבי אלעזר שתי מימרות של רבי יוחנן: ״אפילו מום קל״, כרב הונא, ונדמה שהוא מום קבוע. בעקבות זה נדון אם שינוי במראה הוא מום או שהעין הגדולה פסולה רק מדין ״שרוע״. הדף מסתיים בשני מעשים — רבא פוסק לגיורת כחכמים, ובהמותיו של רב מרי בר רחל, שהקנה את אוזני הבכורות לגוי, מתות — ובמשנה חדשה: ״כהנים ולוים פטורין״.
מכר בהמה לעובריה — ״לא, אעובר״
בקצרה — על מה הסוגיה
האם מותר למסור לגוי בהמה לשם הוולדות שתלד? הגמרא רוצה להוכיח מן הברייתא ״הנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי״ שהאיסור נאמר על הבהמה, ודוחה: מדובר בעובר שכבר קיים, והלשון ״בדמיו״ מוכיחה זאת. לכן אין מכאן ראיה לשאלה.
- רקעהשאלה מסוף הדף הקודם: מכר בהמה לעובריה — מכר לגוי רק את הוולדות שהבהמה תלד — האם גם זה אסור? הגמרא הביאה ברייתא: לדעת רבי יהודה, הנותן לגוי בהמה בקבלה (לגדל אותה תמורת חלק בוולדות) ״אף על פי שאינו רשאי — קונסין אותו עד עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן״ (רש״י: בקנס גם חכמים מודים).
- ראיה״מאי לאו אבהמה?״ — האם ״אינו רשאי״ לא נאמר על הבהמה עצמה? אם כן, אסור למסור בהמה לגוי אפילו כשהוא מקבל רק את הוולדות.
- דחייה״לא, אעובר״ — מדובר בבהמה שכבר הייתה מעוברת, והעובר שבמעיה עובר לגוי. על ולדות שעדיין לא נוצרו — אין מכאן ראיה.
- דיוק״דיקא נמי״: הברייתא שונה ״קונסין אותו עד עשרה בדמיו״ — בלשון זכר, על העובר, ולא ״בדמיה״ על הבהמה. (רש״י מדייק זאת מהמשך הברייתא, ״נותן כל דמיו לכהן״ — לכהן יש חלק רק בבכור, ולא בבהמה.)
- מסקנה״שמע מינה״ — הברייתא עוסקת בעובר, ואין ממנה ראיה לאיסור מכירת בהמה לוולדותיה.
ריש לקיש: קנס המוכר בהמה גסה לגוי — עשרה או מאה?
בקצרה — על מה הסוגיה
ריש לקיש קבע שהמוכר בהמה גסה לגוי נקנס לקנות אותה בחזרה. שתי הלשונות נחלקו אם עד פי עשרה או עד פי מאה. בשתיהן הגמרא שואלת אם המספר מדויק, מביאה ראיה מרבי יהושע בן לוי במוכר עבדו לגוי, ודוחה אותה. בלשון השנייה הדחייה הראשונה נופלת, ובמקומה נאמר: ״מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן״.
- סייעתא״מסייעא ליה לריש לקיש״: הברייתא (״קונסין עד עשרה״) מסייעת לריש לקיש, שאמר: המוכר בהמה גסה לגוי — קונסין אותו (לקנות אותה בחזרה) עד עשרה בדמיה.
- שאלה״דוקא או לאו דוקא?״ — האם ״עשרה״ הוא שיעור מדויק?
- ראיה״תא שמע״: רבי יהושע בן לוי אמר: המוכר עבדו לגוי — קונסין אותו עד מאה בדמיו. השיעורים שונים זה מזה, ומכאן רוצים ללמוד על ה״עשרה״ שבבהמה (רש״י: אילו לא היו מדויקים, היו שונים את שניהם באותו מספר).
- דחייה״שאני עבד, דכל יומא ויומא מפקע ליה ממצוות״ — העבד מתבטל ממצוות בכל יום שהוא אצל הגוי, ולכן קנסו בו יותר. אין ללמוד ממנו על בהמה.
- איכא דאמרי״ואיכא דאמרי״: ריש לקיש אמר — המוכר בהמה גסה לגוי, קונסין אותו עד מאה בדמיה.
- קושיהוהרי שנינו: הנותן לגוי בהמה בקבלה ״אף על פי שאינו רשאי — קונסין אותו עד עשרה בדמיה״ — ולא עד מאה!
- תירוץ״מכירה — פסקה מיניה, קבלנות — לא פסקה מיניה״: במכירה הבהמה יוצאת מרשותו לגמרי, ובקבלה היא חוזרת אליו. לכן בקבלה הקנס קטן יותר.
- שאלה״דוקא או לאו דוקא?״ — האם ״מאה״ הוא שיעור מדויק?
- ראיה״תא שמע״: רבי יהושע בן לוי אמר (בלשון זו): המוכר עבדו לגוי — קונסין אותו עד עשרה בדמיו. אם בעבד, שמתבטל ממצוות, די בעשרה — קשה לומר שבבהמה קונסים עד מאה בדיוק.
- דחייה״שאני עבד, דלא הדר ליה״: עבד שנמכר לגוי — כשפודים אותו הוא יוצא לחירות ואינו חוזר לאדוניו. לכן לא קנסו את האדון כל כך.
- קושיה״בהמה מאי טעמא?״ — אם בבהמה קונסים יותר משום שהיא חוזרת אליו, די להוסיף ״טפי חד״ — עוד פעם אחת כשוויה (עד אחת עשרה), ולא עד מאה!
- דחייה אחרת״אלא, עבד — מילתא דלא שכיחא היא, וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן״: מכירת עבד לגוי נדירה, ולכן חכמים לא החמירו בה בקנס גדול. מכירת בהמה מצויה, ובה החמירו.
״כל בכור״ — רבי יהודה וחכמים בשותפות גוי
״קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה, לי הוא״שמות יג, ב
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי יהודה מחייב בבכורה כשיש לגוי חלק בבהמה, וחכמים פוטרים. ר׳ יהושע מראה ששניהם דורשים אותו פסוק, ״כל בכור״, ונחלקו במשמעות ״בכור״ — מקצתו או כולו. לפי ״איבעית אימא״ הם נחלקו דווקא במשמעות המילה ״כל״.
- רקעהמשך הברייתא: לדעת רבי יהודה, חלקו של ישראל בוולד קדוש בבכורה. ״וחכמים אומרים: כל זמן שיד הגוי באמצע — פטורה מן הבכורה״.
- מקוראמר ר׳ יהושע (אינו ר׳ יהושע בן חנניה, שקדם לרבי יהודה ולחכמים; זהותו אינה ודאית): ״ושניהם מקרא אחד דרשו — ׳כל בכור׳״ (שמות יג, ב).
- רבנןרבנן: ״בכור״ לבדו משמע אפילו מקצת בכור; התורה כתבה ״כל״ — עד שיהיה כולו של ישראל. לכן שותפות הגוי פוטרת.
- רבי יהודהרבי יהודה: ״בכור״ לבדו משמע כולו בכור; התורה כתבה ״כל״ — לרבות ״כל דהוא״, כלומר אפילו חלק קטן. לכן חלקו של ישראל קדוש.
- ואיבעית אימא״איבעית אימא״: לכולי עלמא ״בכור״ משמע רובו. המחלוקת היא במילה ״כל״ — לחכמים ״למלויי אתא״ (להשלים: עד שיהיה כולו), ולרבי יהודה ״לגרועי אתא״ (לגרוע מן השיעור: די אפילו במקצתו).
כמה שותפות פוטרת — אוזן, נבלה או טריפה?
בקצרה — על מה הסוגיה
לדעת חכמים, כמה צריך להיות חלקו של הגוי כדי לפטור מן הבכורה? רב הונא אומר: אפילו אוזנו, ורב נחמן מקשה עליו. לפי רב חסדא ורבא צריך חלק שבלעדיו הבהמה נבלה או טריפה, ומחלוקתם היא אם טריפה חיה. ההצעה לחלק בין הוולד לאם נדחית על ידי רב פפא. מר בר רב אשי מקשה מנפלים, והתשובה: בנפל אין חולין מעורבים בבכור.
- שאלה״וכמה תהא שותפות של גוי, ותהא פטורה מן הבכורה?״
- תשובהרב הונא: ״אפילו אזנו״ — די שיהיה לגוי חלק באוזן הוולד.
- קושיהרב נחמן מקשה: ״ולימא ליה: שקיל אזנך וזיל!״ — שיאמר לו הכהן לגוי: קח את האוזן שלך ולך. הבהמה תהיה בעלת מום, אבל גם בכור בעל מום ניתן לכהן.
- רב חסדא״איתמר״: רב חסדא — שותפות בדבר שעושה אותו נבלה, כלומר איבר שבלעדיו הבהמה מתה (כגון הוושט או הקנה).
- רבארבא — שותפות בדבר שעושה אותו טריפה, כלומר איבר שבלעדיו הבהמה נעשית טריפה.
- שאלה״במאי קמיפלגי?״ — במה נחלקו רב חסדא ורבא?
- תירוץ״בטריפה חיה״: לדעת רבא טריפה אינה חיה, ולכן חלק שבלעדיו היא טריפה הוא עיקר חייה. לדעת רב חסדא טריפה חיה, ולכן רק חלק שבלעדיו היא נבלה נחשב עיקר.
- הצעה״אמרוה רבנן קמיה דרב פפא״: רב הונא אינו חולק על רב חסדא ורבא — ״הא בו, הא באמו״. שותפות בוולד עצמו — די באוזן; שותפות באם — צריך דבר שעושה אותה נבלה או טריפה.
- קושיהרב פפא: ״מאי שנא בו?״ אם בוולד הטעם הוא שצריך ״כל בכור״ ואין כאן, גם באם צריך ״וכל מקנך תזכר״ (שמות לד, יט) — כל המקנה שלך — ואין כאן!
- מסקנה״אלא, לא שנא״ — אין הבדל בין הוולד לאם, והמחלוקת נשארת בשניהם.
- קושיהמר בר רב אשי מקשה (רש״י: על כל השיטות): במה זה שונה מנפלים? אף שאינם בני קיימא הם קדושים בבכורה, כפי שדרשו ״פטר שגר בהמה״ (שמות יג, יב) — גם ולד שיצא קודם זמנו. אם כן, גם כאן יתקדש חלקו של ישראל, אף שהחלק שבידי הגוי הוא עיקר החיות!
- תירוץ״התם, כיון דלא עריבו בהו חולין״ — הנפל כולו של ישראל, וקוראים בו ״כל בכור״. ״הכא, כיון דעריבו בהו חולין״ — חלק הגוי הוא חולין שמעורב בבכור, ולכן אין קוראים בו ״כל בכור״.
מדוע קושייתו של רב נחמן, ״שקיל אזנך וזיל״, אינה קשה על רב חסדא ורבא?
רבי אסי בשם רבי יוחנן: ״אפילו מום קל״
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי אלעזר לא היה בבית המדרש, ורבי אסי מוסר לו שתי מימרות של רבי יוחנן. הראשונה: שותפות גוי פוטרת גם בחלק שבלעדיו יהיה רק מום קל — וזה כדברי רב הונא. השנייה: נדמה שיש בו מקצת סימנים של אמו חייב בבכורה, אבל הוא בעל מום קבוע.
- מעשה״רבי אלעזר לא על לבי מדרשא״. הוא פגש את רבי אסי ושאל אותו: ״מאי אמור רבנן בי מדרשא?״ — מה נאמר היום בבית המדרש?
- מימרא״הכי אמר רבי יוחנן: אפילו מום קל״ — שותפות הגוי פוטרת מן הבכורה גם כשהחלק שבידו, אילו ניטל, היה עושה את הבהמה בעלת מום קל בלבד.
- מימראועוד אמר רבי יוחנן על המשנה ״רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל — פטורה מן הבכורה; ואם יש בו מקצת סימנין — חייב״: הוולד חייב (וניתן לכהן), אבל אינו קרב, כי השינוי ״מום קבוע הוי, לשחוט עליו״ — כבכור בעל מום, שהכהן שוחט ואוכל.
- ביאור״בשלמא מום קל״ — רבי יוחנן משמיע לנו כרב הונא (״אפילו אזנו״), ולהוציא מדברי רב חסדא ורבא.
״כיון דאישתני הוה ליה מומא״ — שינוי או שרוע?
בקצרה — על מה הסוגיה
מה חידש רבי יוחנן כשאמר שנדמה הוא מום קבוע? הרי המשנה כבר אומרת שפה כשל חזיר הוא מום, וגם עין אחת גדולה (ובברייתא: כשל עגל). הגמרא מציעה שעין גדולה היא מום מדין ״שרוע״ ולא בגלל השינוי, ומביאה ראיה ממומי אדם. הראיה נדחית: ייתכן שהשינוי עצמו הוא המום.
- קושיה״אלא מום קבוע — מאי קא משמע לן?״ שכיוון שהוולד השתנה הוא נחשב בעל מום? ״תנינא״: ״ופיו דומה כשל חזיר — הרי זה מום״!
- תירוץ״וכי תימא״: שם הוא השתנה לדמות לדבר שאין במינו קדוש בבכורה (חזיר), וכאן הוא השתנה לדבר שבמינו קדוש בבכורה (עז) — ולכן היה צורך בחידוש.
- קושיה״הא נמי תנינא״: ״עינו אחת גדולה ואחת קטנה״, ושנו בברייתא: גדולה כשל עגל, קטנה כשל אווז.
- ראיה״בשלמא קטנה כשל אווז — אין במינו קדוש בבכורה, אלא גדולה כשל עגל — יש במינו קדוש בבכורה!״ ובכל זאת זה מום. ״אלא לאו משום ׳כיון דאישתני הוה ליה מומא׳?״
- דחייה״לא, משום דהוה ליה ׳שרוע׳״ — עין גדולה היא מום לא בגלל השינוי אלא מדין ״שרוע״ (ויקרא כב, כג): איבר אחד גדול מחברו.
- ראיה״הכי נמי מסתברא״: המשנה אומרת שכל מומי הבהמה פוסלים גם בכהן, ״יתר עליהן אדם: עיניו שתיהן גדולות, שתיהן קטנות״.
- טעםבאדם נאמר ״איש איש מזרע אהרן״ — צריך כהן ״שוה בזרעו של אהרן״, דומה לשאר בני אדם. אבל בבהמה, שתי עיניים גדולות או שתיהן קטנות אינן מום.
- ראיהאם כן, ״אחת גדולה ואחת קטנה — מאי טעמא?״ אילו השינוי היה מום, גם שתי עיניים גדולות או קטנות היו מום בבהמה! ״אלא לאו משום דהוה ליה שרוע?״
- דחייה״לא, לעולם משום שינוי, ושינוי הוי מומא״. שתי עיניים גדולות או קטנות אינן שינוי: אם הן גדולות מחמת בריאות יתרה, או קטנות מחמת כחישות יתרה — שתיהן משתנות יחד. רק עין אחת גדולה ואחת קטנה היא שינוי.
בסוף הסוגיה נאמר ״לעולם משום שינוי, ושינוי הוי מומא״. אם כך, מה בכל זאת חידש רבי יוחנן?
הגיורת ובהמות אחיה
בקצרה — על מה הסוגיה
גיורת שגידלה בשותפות בהמות של אחיה הגויים שואלת את רבא אם הבכורות חייבים. רבא פוסק כחכמים: אין חוששים לשיטת רבי יהודה.
- מעשה״ההיא גיורתא״ — אחיה הגויים של גיורת אחת מסרו לה בהמות לפטם, בשותפות. היא באה לפני רבא לשאול אם הבכורות שנולדים להן חייבים בבכורה.
- פסקרבא: ״לית דחש לה להא דרבי יהודה, דאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה״ — אין מי שחושש לשיטת רבי יהודה. הלכה כחכמים, והבכורות פטורים.
רב מרי בר רחל — הקנאת אוזני הבכורות לגוי
בקצרה — על מה הסוגיה
רב מרי בר רחל הקנה לגוי את אוזני הוולדות כדי לפטור אותם מבכורה, ובכל זאת נהג בהם קדושה ונתן אותם לכהנים — ובהמותיו מתו. הגמרא שואלת מדוע הקנה ומדוע נענש. תשובה אחת: כי הפקיע אותם גם מקדושת כהן (בשונה מהטלת מום לפני הלידה). ״איבעית אימא״: כי אחרים למדו ממנו לעשות זאת בלי קנין גמור.
- מעשהלרב מרי בר רחל היו בהמות. הוא הקנה את אוזניהם של הוולדות לגוי, ובכל זאת אסר אותם בגיזה ועבודה ונתן אותם לכהנים. ״וכלאי חיותא״ — ובהמותיו מתו.
- קושיה״וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים — אמאי מקנה להו לאודנייהו לגוי?״
- תירוץ״דלמא אתי בהו לידי תקלה״ — שמא יבוא לגזוז אותם או לעבוד בהם באיסור. ההקנאה הופכת אותם לחולין, והנהגת הקדושה היא רק חומרה.
- קושיה״אי הכי, מאי טעמא כלו חיותא דרב מרי?״ — אם התכוון לטובה, מדוע נענש?
- תירוץ״משום דמפקע להו מקדושתייהו״ — כי הפקיע אותם מקדושת בכורה.
- קושיה״והאמר רב יהודה: מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם!״ — הרי מותר להפקיע את הבכור מקדושתו לפני שנתקדש.
- תירוץ״התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה״ — המטיל מום מפקיע רק את הקרבתו על המזבח, והוולד עדיין בכור בעל מום שניתן לכהן. ״הכא אפילו מקדושת כהן״ — הקנאת האוזן לגוי מפקיעה אותו לגמרי.
- ואיבעית אימא״ואיבעית אימא״: רב מרי בר רחל ידע להקנות לגוי קנין גמור (רש״י: בכסף, שבו גוי קונה). אבל אחרים ראו אותו ועשו כמוהו, וחשבו שמה שעשה הוא דיבור בעלמא. כך באו לידי תקלה: הוולדות נשארו בכורות, והם נהגו בהם כחולין. לכן נענש.
מה ההבדל בין הטלת מום בבכור לפני שיצא לאוויר העולם, שמותרת, לבין הקנאת אוזנו לגוי?
המשנה: כהנים ולוים פטורין
״קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלוים תחת בהמתם״במדבר ג, מה
- משנה״כהנים ולוים פטורין״ (רש״י: בהבנה הראשונה — מפדיון פטר חמור).
- טעם״מקל וחומר״: אם הלוים פטרו את של ישראל במדבר (״קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם״, במדבר ג, מה) — דין הוא שיפטרו את של עצמם. הגמרא על המשנה הזאת מתחילה בדף ד׳.
מה לקחת מהדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| מכר בהמה לעובריה | הברייתא ״אינו רשאי״ מדברת בעובר שכבר קיים (״בדמיו״) — ואין ממנה ראיה |
| קנס המוכר לגוי | ריש לקיש: בהמה גסה — עד עשרה (לשון א) או עד מאה (לשון ב); עבד — ״מילתא דלא שכיחא״ |
| שותפות גוי | רבי יהודה — חייבת; חכמים — פטורה; שניהם דורשים ״כל בכור״ |
| כמה שותפות | רב הונא — אפילו אוזנו; רב חסדא — נבלה; רבא — טריפה (האם טריפה חיה) |
| בו ובאמו | רב פפא: ״לא שנא״ — ״וכל מקנך תזכר״ |
| נפלים | קדושים — כי אין בהם חולין מעורבים |
| רבי יוחנן | אפילו מום קל (כרב הונא); נדמה עם מקצת סימנים — מום קבוע |
| שינוי או שרוע | עין אחת גדולה ואחת קטנה — אולי שרוע, ולעולם אפשר ששינוי הוא מום |
| הלכה | רבא: ״לית דחש לה להא דרבי יהודה״ |
| רב מרי בר רחל | הפקיע מקדושת כהן, או שאחרים למדו ממנו בלי קנין גמור |
| משנה | כהנים ולוים פטורין — מקל וחומר |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- ״דף מאיר״ — הרב אורי בריליאנט, אתר סיני — חוברת לבדיקת מסכת בכורות (דפים ב–טז)
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.