בכורות ט״ו
פסולי המוקדשין ״כצבי וכאיל״ — מה הותר בהם, מה נשאר אסור, ומה עושים בוולדותיהם
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בסיום הדיון של דף י״ד על דברי רב, שהעמיד את ״אם מתו — יפדו״ כרבי שמעון: מדוע לא אמר ״רבי שמעון ומחלוקתו״? תשובה אחת תולה בשיטת ריש לקיש בדעת החכמים, ותשובה שנייה מקבלת את שיטת רבי יוחנן ומתקנת את לשונו של רב. משם הגמרא חוזרת למשנה ומחפשת מקור לכל אחד מדיני פסולי המוקדשין שקדם הקדשם למומם: הם נאכלים ״כצבי וכאיל״, ולכן פטורים מן הבכורה (״צבי״) ומן המתנות (״איל״), אבל ״אך״ מחלק. רב פפא שואל על ״אותו ואת בנו״, ורבא מסיק ש״אך״ בא לכך, ואיסור החלב נלמד מ״רק את דמו״ — כדי ללמד שגם בו יש כרת. איסור גיזה ועבודה נלמד מ״תזבח… ואכלת בשר״, ובלשון זו נקבע גם שאין פודים קדשים להאכילם לכלבים. בעמוד ב הגמרא מבררת באיזה ולד אסרה המשנה — ולד שהיה במעי אמו לפני הפדיון ונולד אחריו — ומה עושים בו: רב הונא אומר כונסו לכיפה, במערבא אמרו בשם רבי חנינא שמתפיסים אותו לשם זבח אמו, ורב ששת מוסיף שאין מתפיסים לכל זבח שירצה. הדף נחתם בברייתא המסייעת לרב ששת, המעמידה זה מול זה את שני הסוגים — ״כחולין לכל דבריהם״ ו״כהקדש לכל דבריהם״ — ובבירור ״כללו של דבר״, שנמשך בדף ט״ז.
״זו דברי רבי שמעון״ — או ״רבי שמעון ומחלוקתו״?
בקצרה — על מה הסוגיה
רב העמיד את ״אם מתו — יפדו״ שבמשנה כרבי שמעון. הגמרא שואלת: אם גם החכמים החולקים עליו מודים בבעל מום מעיקרו, היה לו לומר ״רבי שמעון ומחלוקתו״. תשובה אחת: רב סובר כריש לקיש, שלפיו סוף המשנה אינו מתאים לחכמים; תשובה שנייה: רב סובר כרבי יוחנן, ובאמת יש לשנות בדבריו ״רבי שמעון ומחלוקתו״.
- רקעהמשך הסוגיה מסוף דף י״ד: המשנה שונה שקדשים שקדם מום קבוע להקדשן — ״אם מתו — יפדו״. רב אמר: זו דברי רבי שמעון, שלדעתו רק קדשי מזבח היו ״בכלל העמדה והערכה״ (צריך להעמיד את הבהמה חיה לפני הכהן כדי לפדותה), ובכל זאת הוא מודה שבעל מום מעיקרו נפדה גם אחרי מותו. הגמרא זיהתה את ״חכמים״ שבמשנה כתנא דבי לוי (״הכל היו בכלל העמדה והערכה״), ושאלה: והחכמים החולקים על רבי שמעון — האם גם הם מודים בבעל מום מעיקרו?
- קושיהאם כך — ״זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו״ מיבעיא ליה! — רב היה צריך לומר שהמשנה מתאימה גם לרבי שמעון וגם לחולקים עליו.
- תירוץ״רב כרבי שמעון בן לקיש״: ריש לקיש אמר שלדעת החכמים קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, אבל קדשי מזבח לא. לכן אי אפשר להעמיד את המשנה כחכמים, ״דקתני סיפא: ואם מתו — יקברו״ — בקדשים שקדם הקדשם למומם, שהם קדשי מזבח; משמע שקדשי מזבח צריכים העמדה והערכה.
- קושיה״ממאי״ ש״מתו — יקברו״ הוא משום שצריך העמדה והערכה? ״דלמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים״ — בהמה מתה אינה ראויה אלא לכלבים.
- תירוץ״אם כן, ניתני: ׳אם נעשו טריפה — יקברו׳״: טריפה עדיין חיה ואפשר להעמידה ולהעריכה, ובכל זאת אינה ראויה אלא לכלבים. מכך שהתנא בחר ב״מתו״ — הטעם הוא העמדה והערכה.
- ואיבעית אימא״לעולם רב כרבי יוחנן סבירא ליה״ — שלדעת החכמים גם קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה (ולכן הסיפא מתאימה להם), ובבעל מום מעיקרו כולם מודים (ולכן גם הרישא). לפי זה יש לשנות בדברי רב: ״זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו״.
״כצבי וכאיל״ — פטורים מן הבכורה ומן המתנות
בקצרה — על מה הסוגיה
מנין שקדשים שקדם הקדשם למומם, אף אחרי שנפדו, פטורים מן הבכורה ומן המתנות? הברייתא לומדת מ״צבי״ ומ״איל״ שבפסוק, ומ״אך״ — שחלבם בכל זאת אסור. הגמרא מסבירה מדוע היה מקום לחלק בין בכורה למתנות.
- משנה״אבל קדם הקדשן״ את מומן — אף לאחר שנפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות (הזרוע, הלחיים והקיבה).
- שאלה״מנא הני מילי?״
- ברייתא״אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו״ (דברים יב, כב): ״מה צבי פטור מן הבכורה — אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה״.
- הו״א״אוציא אני את הבכורה, ולא אוציא את המתנות?״
- תשובהתלמוד לומר ״איל״: מה איל פטור מן הבכורה ומן המתנות — אף פסולי המוקדשין.
- קושיה״אי מה צבי ואיל חלבן מותר — אף פסולי המוקדשין חלבן מותר?״
- תשובהתלמוד לומר ״אך״ — ״חילק״: ההשוואה לצבי ואיל אינה מלאה, וחלבם אסור.
- שאלה״אמר מר: אוציא את הבכור ולא אוציא את המתנות״ — מאי שנא? מדוע עלה על הדעת לחלק ביניהם?
- תשובההבכורה ״אין שוה בכל״ — נוהגת רק בזכר; המתנות ״שוות בכל״ — גם בנקבה. לכן היה מקום לומר שהמתנות נשארות, ״תלמוד לומר: איל״.
רב פפא ואביי — ״אותו ואת בנו״, ורבא — ״דמו״ זה חלבו
בקצרה — על מה הסוגיה
רב פפא שואל: לפי ההשוואה לצבי ואיל, אולי גם ״אותו ואת בנו״ לא ינהג בפסולי המוקדשין? אביי משיב שבכל צד הוא נוהג, ורב פפא מחזיר שגם החלב אסור בכל צד — ובכל זאת הוצרך ״אך״. רבא מסיק: ״אך״ בא לאותו ואת בנו, ואיסור החלב נלמד מ״רק את דמו״ — לשון ״דם״ באה ללמד שגם בחלב יש כרת.
- קושיהרב פפא לאביי: ״אי מה צבי ואיל — אין אותו ואת בנו נוהג בהן, אף פסולי המוקדשין אין אותו ואת בנו נוהג בו!״
- תשובהאביי: ״למאי מדמית להו?״ — אם לחולין, ״אותו ואת בנו״ נוהג בהם; ואם לקדשים — גם בהם נוהג. אין צד שבו יהיו פטורים.
- קושיהרב פפא: ״אי הכי — גבי חלבו נמי נימא הכי״: בין כחולין בין כקדשים — חלבן אסור. ובכל זאת הברייתא הוצרכה לפסוק כדי לאסור אותו.
- מסקנת הקושיה״אלא לאו מי אמרת: ׳אך׳ — ולא חלבן? אימא נמי: ׳אך׳ — ולא אותו ואת בנו״: אם ״אך״ נצרך לחלב, הוא נצרך גם לאותו ואת בנו.
- רבארבא: ״׳אך׳ — לאותו ואת בנו הוא דאתא, וחלבו — מ׳דמו׳ נפקא״, שנאמר בבכור בעל מום: ״רק את דמו לא תאכל״ (דברים טו, כג).
- שאלה״מאי ׳דמו׳?״
- הצעה״אילימא דמו ממש״ — שהפסוק בא לאסור את הדם.
- דחייה״לא יהא אלא דמן דצבי ואיל — אטו דמן דצבי ואיל מי שרי?״ — גם דם חיה אסור, ואין צורך בפסוק מיוחד.
- תשובה״אלא ׳דמו׳ — חלבו״.
- קושיה״וליכתוב רחמנא ׳חלבו׳!״
- תירוץאילו נכתב ״חלב״, הייתי אומר: ״אהני היקישא ואהני קרא״ — ההיקש לצבי ואיל ממעט מכרת (שהרי הכרת נאמר ב״כל אוכל חלב מן הבהמה״, ויקרא ז, כה), והפסוק מלמד לאו בלבד. לכן כתבה התורה בלשון ״דמו״: ״מה דמו בכרת — אף חלבו בכרת״.
- קושיה״והא תנא ׳אך׳ — ולא חלבו קאמר!״ — הברייתא עצמה דרשה את ״אך״ לחלב, ולא לאותו ואת בנו.
- תירוץ״הכי קאמר״: אילו לא נאמר ״דמו״ — הייתי דורש ״אך״ לחלב; ״עכשיו שנאמר ׳דמו׳ — לאותו ואת בנו הוא דאתא״.
לפי אביי, מדוע לא יעלה על הדעת לפטור פסולי המוקדשין מ״אותו ואת בנו״, אף שהם הושוו לצבי ואיל?
״תזבח״ — ולא גיזה: אינן יוצאין לחולין
בקצרה — על מה הסוגיה
מנין שפסולי המוקדשין שקדם הקדשם למומם אסורים בגיזה ובעבודה גם אחרי פדיונם? הברייתא דורשת ״תזבח״, ״בשר״ ו״ואכלת״, ומכאן גם שאין פודים קדשים להאכילם לכלבים. לפי ״איכא דאמרי״ הדרשה היא ״תזבח ואכלת״ — ולפיה מותר לפדות להאכיל לכלבים.
- משנה״ואינן יוצאין לחולין״ ליגזז וליעבד — גם לאחר הפדיון אסור לגזוז אותם ולעבוד בהם.
- שאלה״מנא הני מילי?״
- ברייתא״רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר״ (דברים יב, טו): ״תזבח — ולא גיזה; בשר — ולא חָלָב; ואכלת — ולא לכלביך״. מכאן ״שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים״.
- איכא דאמרי״תזבח ואכלת״ — ״אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך״: הנאה מן הבהמה בחייה (גיזה, חלב) — אסורה.
- נפקא מינהלפי לשון זו אין דרשה מ״ואכלת — ולא לכלביך״, ולכן ״פודין את הקדשים להאכילן לכלבים — הכי נמי דאמר״.
״ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן״ — באיזה ולד מדובר?
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה אוסרת את ולדם של פסולי המוקדשין לאחר הפדיון. ולד שכולו אחרי הפדיון הוא חולין גמורים, ולכן מדובר בוולד שהיה במעי אמו לפני הפדיון ונולד אחריו; ומכאן שאם נולד לפני הפדיון — קדוש. המקור: ״זכר״ ו״נקבה״ בשלמים, ו״אם זכר״ ו״אם נקבה״ לבעלי מומים.
- משנה״ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן״ — בקדשים שקדם הקדשם למומם.
- שאלה״היכי דמי?״ — באיזה ולד מדובר?
- הצעה״אילימא״ בוולד שכל עניינו (תחילתו ולידתו) לאחר הפדיון.
- דחייה״אמאי? ולד צבי ואיל נינהו!״ — אחרי הפדיון האם דומה לצבי ואיל, וולדה חולין גמורים.
- תשובה״אלא״ בוולד שהיה במעי אמו לפני הפדיון, ונולד לאחר הפדיון.
- דיוק״הא לפני פדיונן — מיקדש נמי קדשי״: ולד שנולד לפני פדיון אמו — קדוש.
- שאלה״מנא הני מילי?״ — שוולד של קדשים קדוש.
- ברייתא״אם מן הבקר הוא מקריב, אם זכר אם נקבה״ (ויקרא ג, א): ״זכר — לרבות את הוולד; נקבה — לרבות את התמורה״.
- שאלה״אין לי אלא ולד תמימין ותמורת תמימים — ולדי בעלי מומין ותמורת בעלי מומין מנין?״
- תשובה״כשהוא אומר ׳אם זכר׳ — לרבות ולד בעלי מומין; ׳אם נקבה׳ — לרבות תמורת בעלי מומין״.
מה יעשה בוולדות? — רב הונא, רבי חנינא ורב ששת
בקצרה — על מה הסוגיה
ולד שנולד אחרי פדיון אמו אסור — אבל מה עושים בו? אין להקריבו ואין לפדותו, ולכן לרב הונא כונסו לכיפה. במערבא אמרו בשם רבי חנינא שמתפיסים אותו לשם זבח אמו סמוך לפדיונה, ורבי לוי מסביר שזו גזירה. רב ששת משיב לרבינא שאין מתפיסים לכל זבח שירצה — בגזירה שווה ״בשעריך״ מבכור.
- שאלה״אותן ולדות שלאחר פדיונן — מה תהא עליהן?״
- רקעבוולדות שנולדו לפני הפדיון כבר נחלקו: ״איכא למאן דאמר: קדשי ליקרב, ואיכא למאן דאמר: קדשי לרעייה״ — שירעו עד שייפול בהם מום. השאלה כאן היא על הנולדים אחרי הפדיון.
- רב הונארב הונא: ״כונסן לכיפה, והן מתין״.
- טעם״דהיכי ליעביד?״ — להקריבם אי אפשר, ״מכח קדושה דחויה קאתו״ (אמם כבר נדחתה מן המזבח ונפדתה); לפדותם אי אפשר — ״לא אלימי למיתפס פדיונן״: קדושתם חלשה מכדי שתעבור אל דמי הפדיון.
- במערבא״אמרי במערבא משמיה דרבי חנינא: סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח״ — מקדישים אותם לשם הקרבן של אמם.
- קושיה״סמוך לפדיונן? — למימרא דבני פדייה נינהו?״ — והרי אמרנו שאין לפדותם.
- תירוץ״אלא אימא: סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח״ — כשהם עדיין במעיה.
- שאלה״טעמא מאי?״ — מדוע יש צורך בכל ההסדר הזה?
- תשובהרבי לוי: ״גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים״ — ויבוא ליהנות מהקדש.
- איבעיארבינא שאל את רב ששת: ״מהו שמתפיסן לכל זבח שירצה?״
- תשובהרב ששת: ״אין מתפיסן״.
- שאלה״מאי טעמא?״
- תשובה״גמר ׳בשעריך׳ ׳בשעריך׳ מבכור״ — בבכור נאמר ״בשעריך תאכלנו״ (דברים טו, כב), ובפסולי המוקדשין ״בכל שעריך״ (דברים יב, טו). בבכור נאמר ״לא יקדיש איש אותו״ (ויקרא כז, כו) — אין מקדישים אותו לקרבן אחר; ״אף הני אין מתפיסן לכל זבח שירצה״.
לפי רב הונא, מדוע אי אפשר פשוט לפדות את הוולד שנולד אחרי פדיון אמו?
״כללו של דבר״ — כחולין או כהקדש
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא המסייעת לרב ששת משווה בין שני הסוגים: קדשים שקדם מום קבוע להקדשם הם ״כחולין לכל דבריהם״, ואילו קדשים שקדם הקדשם למומם הם ״כהקדש לכל דבריהם״. הגמרא מתחילה לברר מה בא לרבות ״כללו של דבר״ שבכל חלק, וההמשך בדף ט״ז.
- תניא כוותיה״תניא כוותיה דרב ששת״ — ברייתא שבסופה נאמר ״אין מתפיסן לכל זבח שירצה״.
- ברייתא · רישאקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו: חייבין בבכורה ובמתנות; בין לפני פדיונן בין לאחריו — הגוזז והעובד בהן אינו סופג את הארבעים, ואין עושין תמורה.
- ברייתא · רישאלפני פדיונן — מועלין בהן, ולאחר פדיונן — אין מועלין; ולדותיהן — חול; נפדין תמימים, ומתפיסן לכל זבח שירצה. ״כללו של דבר: הרי הן כחולין לכל דבריהם, אין לך בהם אלא מצות עילוי בלבד״.
- ברייתא · סיפאאבל קדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדשן ואחר כך נולד מום קבוע, ונפדו: פטורין מן הבכורה ומן המתנות; הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים; ועושין תמורה.
- ברייתא · סיפאלפני פדיונן — מועלין, ולאחר פדיונן — אין מועלין; ולדותיהן — קודש; אין נפדין תמימין, ואין מתפיסן לכל זבח שירצה — כדברי רב ששת. ״כללו של דבר: הרי הן כהקדש לכל דבריהם, ואין לך בהן אלא היתר אכילה בלבד״.
- כללו של דבר״כללו של דבר״ שברישא — ״לאתויי שוחטן בחוץ דפטור״: השוחט אותם מחוץ למקדש פטור, כחולין.
- כללו של דבר״כללו של דבר״ שבסיפא — מה בא לרבות? התשובה בראש דף ט״ז.
מה לקחת מהדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| ״אם מתו — יפדו״ | רב: כרבי שמעון; לפי ריש לקיש — לא כחכמים, לפי רבי יוחנן — ״רבי שמעון ומחלוקתו״ |
| ״כצבי וכאיל״ | ״צבי״ — פטור מבכורה; ״איל״ — גם ממתנות; ״אך״ — חלבם אסור |
| אותו ואת בנו וחלב | רב פפא: ״אך״ לשניהם; רבא: ״אך״ לאותו ואת בנו, וחלב מ״דמו״ — בכרת |
| גיזה ועבודה | ״תזבח — ולא גיזה, בשר — ולא חלב, ואכלת — ולא לכלביך״; איכא דאמרי: ״תזבח ואכלת״ |
| ולדות | נולד לפני הפדיון — קדוש; היה במעי אמו לפני הפדיון ונולד אחריו — אסור (״אם זכר״, ״אם נקבה״) |
| מה עושים בוולד | רב הונא: כונסן לכיפה; רבי חנינא: מתפיסן לשם זבח אמם; רב ששת: לא לכל זבח שירצה |
| כללו של דבר | קדם מום — כחולין; קדם הקדש — כהקדש |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- ״דף מאיר״ — הרב אורי בריליאנט, אתר סיני — חוברת לבדיקת מסכת בכורות (דפים ב–טז)
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.