בכורות ט״ז
תמורה שאין לה תקנה — ו״צאן ברזל״: מתי ״יד גוי באמצע״ פוטרת מבכורה
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בסוף הדיון בברייתא שהתחילה בדף ט״ו, על קדשים שנפל בהם מום ונפדו: ״כללו של דבר״ שבסיפא בא לרבות את חלבם לאיסור, ומדיוק לשונה (״אין נפדין תמימין״) נדמה שיש תיובתא לרב הונא, שאמר שוולדותיהם ״כונסן לכיפה״ — ורב הונא מסביר שהלשון נקטה כך רק ״איידי״ דרישא. רב הונא גם שונה ״השוחטן בחוץ — חייב״ ומעמיד בדוקין שבעין כרבי עקיבא. משם עוברים לתמורה שנעשתה לאחר הפדיון: רב נחמן קובע שהיא מתה, רב עמרם מציע שתיאכל במומה כתמורת בכור ומעשר, ואביי משיב ״זה שם אמו עליו״. ברייתא מסייעת לרב נחמן מן הפסוק ״ממעלי הגרה... טמא״, והגמרא מבררת מה נלמד מכל חלק של הפסוק ומה מהלכה למשה מסיני. בסוף עמוד א מתחילה משנה חדשה על ״צאן ברזל״ שקיבל ישראל מגוי: הוולדות פטורים מבכורה. הגמרא מקשה ממשנת הריבית, אביי מחלק לפי ״אונסא וזולא״, ורבא דוחה ומסביר שהפטור הוא משום ״יד גוי באמצע״. הדף נחתם במחלוקת רב הונא ורב יהודה כמה דורות פטורים, בקושיה על רב יהודה ותירוצה, ובראיה מדברי רבן שמעון בן גמליאל שנמשכת לדף י״ז.
״כללו של דבר״ ו״אין נפדין תמימין״ — האם יש תיובתא לרב הונא?
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא ממשיכה לעיין בברייתא מדף ט״ו (קדשים שקדם הקדשן למומן). מדיוק לשונה — ״אין נפדין תמימין״, ״אין מתפיסן לכל זבח שירצה״ — עולה שהוולדות נפדים במומם ומתפיסים אותם לאותו זבח, וזו כאילו תיובתא לרב הונא שאמר ״כונסן לכיפה״. התשובה: הלשון נקטה כך רק ״איידי״ — כדי להקביל לרישא.
- רקעבדף ט״ו ע״ב הובאה ברייתא בשני חלקים: רישא — קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו: ״הרי הן כחולין לכל דבריהם״ (וולדותיהן חולין, נפדין תמימין ומתפיסן לכל זבח שירצה); סיפא — קדם הקדשן למומן: ״הרי הן כהקדש לכל דבריהם״ (וולדותיהן קודש, אין נפדין תמימין ואין מתפיסן לכל זבח שירצה). ״כללו של דבר״ דרישא בא לרבות ששוחטן בחוץ פטור.
- ביאור״כללו של דבר״ דסיפא — ״לאתויי חלבו״: גם החלב של פסולי המוקדשין שקדם הקדשן למומן אסור, אף לאחר פדיונם.
- דיוקאמר מר: ״אין נפדין תמימין, ואין מתפיסן לכל זבח שירצה״. מדייקים: תמימים אינם נפדים — הא בעלי מומין מיפרקי; לכל זבח שירצה אין מתפיסן — הא לאותו זבח מתפיסן.
- שאלה״היכי משכחת לה?״ — באיזה מקרה מתקיימים שני הדיוקים יחד?
- תשובה״דמתפיסן לאותו זבח, ונפדין במומן״ — הקדישם במעי אמם לשם אותו זבח (כדברי רבי חנינא בדף ט״ו), וכשיפול בהם מום — נפדים.
- קושיה״נימא תיהוי תיובתא דרב הונא?״ — רב הונא אמר (דף ט״ו ע״ב) שוולדות שלאחר פדיון ״כונסן לכיפה והן מתין״, כי אין להם שום תקנה; והברייתא משמע שיש להם תקנה.
- תירוץ״אמר לך רב הונא״: הוא הדין שאפילו בעלי מומין אין נפדין. הלשון ״תמימין״ נשנתה רק איידי — מפני שברישא נשנה ״נפדין תמימין״ (חידוש: אפילו תמימים), שנה גם בסיפא ״אין נפדין תמימין״; וכן ״לכל זבח שירצה״ נשנה בסיפא רק כנגד הרישא. אין ללמוד מכאן דיוק.
״והשוחטן בחוץ פטור״ — ורב הונא שונה ״חייב״
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא פוטרת את השוחט בחוץ קדשים שקדם הקדשן למומן — כי בעל מום אינו ראוי להקרבה. רב הונא שונה ״חייב״, ומעמיד במום קל (דוקין שבעין) ולשיטת רבי עקיבא, ש״אם עלו לא ירדו״.
- ברייתאבסיפא של הברייתא: קדשים שקדם הקדשן למומן — ״והשוחטן בחוץ פטור״, כי אין חייבים על שחיטת חוץ אלא בקרבן הראוי לבוא אל פתח אוהל מועד, ובעל מום אינו ראוי.
- גרסה אחרתרב הונא מתני ״חייב״ — כך היה שונה את הברייתא.
- העמדהרב הונא מעמיד את הברייתא בדוקין שבעין (מום קל ובלתי בולט בעין), ואליבא דרבי עקיבא, שאמר שבמומים כאלה ״אם עלו לא ירדו״. כיוון שאם עלה למזבח הוא קרב — הוא נחשב ראוי לפנים, ולכן השוחטו בחוץ חייב.
״ותמורתו לאחר פדיונו — מתה״: רב נחמן, רב עמרם ואביי
בקצרה — על מה הסוגיה
פסולי המוקדשין עושים תמורה גם לאחר פדיונם. רב נחמן בשם רבה בר אבוה: תמורה כזו מתה — אי אפשר להקריבה (באה מקדושה דחויה) ואי אפשר לפדותה (קדושתה חלשה מלתפוס את דמיה). רב עמרם מקשה: שתיאכל במומה לבעלים, כתמורת בכור ומעשר! אביי עונה: ״זה שם אמו עליו וזה שם אמו עליו״ — כל תמורה נוהגת כדין הקרבן שממנו באה.
- ברייתאבברייתא: קדשים שקדם הקדשן למומן — ״בין לפני פדיונו בין לאחר פדיונו עושה תמורה״: אם המיר בהם בהמת חולין — היא קדושה.
- מימרארב נחמן אמר רבה בר אבוה: ״ותמורתו לאחר פדיונו — מתה״.
- שאלה״מאי טעמא?״
- טעם״היכי ליעביד?״ — להקריבה אי אפשר, כי ״מכח קדושה דחויה קאתיא״ (הבהמה שממנה באה כבר נפדתה); לפדותה אי אפשר, כי ״לא אלימא למיתפס פדיונה״ — קדושתה חלשה מכדי שתחול על דמי הפדיון. ״הלכך מתה״.
- קושיהמתקיף לה רב עמרם: ״ותיתכיל במומה לבעלים!״ — ימתינו עד שייפול בה מום, ותיאכל לבעלים בלא פדיון.
- מקור הקושיה״וכי מה בין זו לתמורת בכור ומעשר?״ — שנינו (משנה תמורה ג, ה): תמורת בכור ומעשר, הן וולדן וולד ולדן עד סוף העולם, הרי הן כבכור ומעשר ו״יאכלו במומן לבעלים״.
- תירוץאמר ליה אביי: ״זה שם אמו עליו וזה שם אמו עליו״. תמורת בכור ומעשר נקראת כולה ״תמורת בכור ומעשר״ — ומה בכור ומעשר נאכלים במומם לבעלים, אף תמורתם נאכלת.
- המשך התירוץואילו כאן — ״תמורת קדשים״ מיקריא: מה קדשים (שנפל בהם מום) אינם נאכלים אלא בפדיון, אף תמורתם אינה נאכלת אלא בפדיון — ״והא לא אלימא למיתפס פדיונה״. לכן אין לה תקנה, ומתה.
מדוע תמורת בכור ומעשר יכולה להיאכל במומה, ואילו תמורת פסולי המוקדשין לאחר פדיונם אינה יכולה?
״ממעלי הגרה... טמא״ — תמורת פסולי המוקדשין וחמש חטאות מתות
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא מסייעת לרב נחמן: תמורת פסולי המוקדשין מתה — מ״ממעלי הגרה... טמא״. אבל פסוק זה דרוש לחמש חטאות מתות? לא — הן נלמדות מ״ממפריסי הפרסה״. אלא שחמש חטאות מתות הן הלכה למשה מסיני, ואף תמורת אשם היא הלכה; לכן הגמרא מסיקה שצריך גם פסוק וגם הלכה (ללמד מיתה ולאו), ואיבעית אימא — הפסוק בא להקיש בין שני הלימודים.
- ראיהתניא כוותיה דרב נחמן: ״מנין לתמורת פסולי המוקדשין שמתה? תלמוד לומר: ׳ממעלי הגרה... טמא׳״ (ויקרא יא, ד) — יש בהמה בעלת סימני טהרה שאסורה באכילה, וזו תמורת פסולי המוקדשין.
- קושיה״האי מיבעי ליה לחמש חטאות מתות!״ — פסוק זה דרוש לחטאות שדינן למיתה (כגון ולד חטאת ותמורת חטאת).
- תירוץ״ההוא — מ״מפריסי הפרסה... טמא״ נפקא״: חמש חטאות מתות נלמדות מחלקו השני של הפסוק.
- ראיהתניא נמי הכי: ״מנין לחמש חטאות מתות? תלמוד לומר: ׳ממפריסי הפרסה... טמא׳״.
- קושיה״חמש חטאות מתות — הילכתא גמירי לה!״ — הן הלכה למשה מסיני, ואין צורך בפסוק.
- תירוץ״אלא כי אתא קרא — לתמורת אשם״: ״ממפריסי הפרסה״ מלמד על תמורת אשם, שאינה קרבה ורועה עד שייפול בה מום.
- קושיה״תמורת אשם נמי הילכתא היא״: ״כל שבחטאת מתה — באשם רועה״!
- תירוץ״אלא לעולם חמש חטאות מתות, ואצטריך קרא ואצטריך הילכתא״: מן הפסוק לבדו הייתי אומר שהן רק יוצאות לרעייה — וההלכה מלמדת שדינן למיתה; ומן ההלכה לבדה הייתי אומר שהאוכל מהן עובר רק על איסור ולא על לאו — והפסוק מלמד ״דאיכא לאו״.
- ואיבעית אימא״ואיבעית אימא: לאקושי״ — הפסוק בא להקיש את הנלמד מ״ממעלי הגרה״ (תמורת פסולי המוקדשין) לנלמד מ״ממפריסי הפרסה״ (חמש חטאות מתות): מה להלן במיתה — אף כאן במיתה.
המשנה: המקבל ״צאן ברזל״ מן הגוי
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה פוטרת מבכורה את הוולדות של ״צאן ברזל״ שקיבל ישראל מגוי — ובמקרה של ״העמיד״ גם דור נוסף; רבן שמעון בן גמליאל פוטר אפילו עד עשרה דורות. וחידוש נוסף: ולד ממין אחר מאמו פטור מבכורה, אלא אם יש בו מקצת סימני אמו.
- משנה״המקבל צאן ברזל מן הגוי״ — גוי מסר לישראל בהמות לגדל בדמים קצובים, שהישראל ישלם בכל מקרה (גם אם מתו או הוזלו), והוולדות מתחלקים ביניהם — ״ולדותיהן פטורין״ מן הבכורה, ״ולדי ולדותיהן חייבין״.
- משנה״העמיד ולדותיהן תחת אמותיהן״ — שיעבד גם את הוולדות לגוי במקום האמהות — ״ולדי ולדות פטורין, וולדי ולדי ולדות חייבים״.
- מחלוקתרבן שמעון בן גמליאל: ״אפילו עד עשרה פטורים, שאחריותן לנכרי״ — הגוי יכול לגבות את חובו מכל מה שנולד מהן.
- משנה״רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל — פטורה מן הבכורה״; ואם יש בוולד מקצת סימנין של אמו — חייב.
ברשות מי עומדת ״צאן ברזל״? — אביי ורבא
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה כאן משמע שצאן ברזל ברשות הגוי (ולכן פטורה), ואילו משנה בבבא מציעא אוסרת צאן ברזל מישראל משום ריבית — משמע שהיא ברשות המקבל. אביי מחלק לפי מי שקיבל ״אונסא וזולא״; רבא דוחה בשלוש טענות, ומסביר שבשתיהן הבהמה של המקבל, אלא שבבכורה ״יד גוי באמצע״.
- דיוק״למימרא, דכיון דלא נקט מרא זוזי — ברשותא דמרא קיימא?״ — מן המשנה משמע שכל זמן שהגוי לא קיבל את מעותיו, הבהמה ברשותו, ולכן הוולדות פטורים.
- קושיה״ורמינהו: אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית״ (משנה בבא מציעא ה, ו) — ״אלמא ברשותא דמקבל קיימא״: אילו הייתה ברשות הנותן, הוולדות שלו ואין כאן ריבית.
- תירוץאמר אביי: לא קשיא — כאן (בבכורה) מדובר כשקיבל עליו הגוי אונסא וזולא (אחריות לאונס ולירידת מחיר), ולכן הבהמה שלו; וכאן (בריבית) — כשלא קיבל.
- קושיהאמר ליה רבא: ״דקביל עליה אונסא וזולא — ׳צאן ברזל׳ קרית ליה?״ — הרי שמה מעיד שהקרן עומדת לנותן ״כברזל״, והאחריות כולה על המקבל.
- קושיה״ועוד, מאי פסקא?״ — מנין לחלק בין שתי משניות שלשונן אחת, ״צאן ברזל״?
- קושיה״ועוד״ — במקום שהמשנה בבבא מציעא תשנה בסיפא ״אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוי״, היה לה לחלק בצאן ברזל של ישראל עצמה: במה דברים אמורים — כשלא קיבל אונסא וזולא, אבל קיבל — ״שפיר דמי״!
- תירוץ״אלא אמר רבא: אידי ואידי — דלא קביל עליה אונסא וזולא״, והבהמה של המקבל. ובבכורה הטעם אחר: אם יבוא הגוי לתבוע מעותיו ולא ישולם — יתפוס את הבהמה, ואם לא ימצאה — יתפוס את וולדותיה; נמצא ״יד גוי באמצע״, ״וכל יד גוי באמצע — פטורה מן הבכורה״.
מדוע לפי רבא הוולדות פטורים מבכורה, אף שהבהמה ברשות הישראל המקבל?
כמה דורות פטורים? — רב הונא ורב יהודה
בקצרה — על מה הסוגיה
רב הונא: רק הוולדות פטורים, וולדי הוולדות חייבים; רב יהודה: גם ולדי ולדות פטורים. מן המשנה (״טעמא דהעמיד״) מקשים על רב יהודה, והוא מפרש שהחידוש הוא שגם בהעמיד אין פוטרים יותר מכך. אחר כך מביאים ראיה מדברי רבן שמעון בן גמליאל — וההמשך בדף י״ז.
- משנהשנינו: ״העמיד ולדותיהן תחת אמותיהן — ולדי ולדות פטורים״.
- מימרארב הונא: (כשלא העמיד) ״ולדות פטורין, וולדי ולדות חייבין״ — כפשט הרישא של המשנה.
- מימרארב יהודה: ״ולדי ולדות נמי פטורין, וולדי ולדי ולדות חייבין״ — גם בלי העמיד.
- קושיה״תנן: העמיד... ולדי ולדות פטורין — טעמא דהעמיד, הא לא העמיד — לא. תיובתא דרב יהודה!״
- תירוץ״אמר לך רב יהודה: הוא הדין אף על גב דלא העמיד״; והמשנה בהעמיד באה להשמיע שאפילו העמיד — אין פוטרים יותר מוולדי ולדות.
- טעםשהיה מקום לומר: כיוון ש״אורחיה דגוי למיתפס בנה״ — כשהעמיד, יתפוס הגוי גם דור נוסף, ויהיו פטורים יותר. קמ״ל: דינו ״כמי שלא העמיד״ — ולדי ולדות פטורין, וולדי ולדי ולדות חייבין.
- קושיה״תנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו עד עשרה דורות פטורין, שאחריותן לנכרי. בשלמא לרב יהודה דאמר: נחית תנא קמא לדרי״ — התנא קמא מנה דורות, ולכן מובן שרבן שמעון בן גמליאל משיב ״אפילו עד עשרה״. ההמשך — ״אלא לרב הונא...״ — בדף י״ז.
מה לקחת מהדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| ״כללו של דבר״ דסיפא | לרבות חלבו — אסור גם לאחר פדיון |
| ״אין נפדין תמימין״ | לרב הונא — נשנה ״איידי״ דרישא; גם בעלי מומין אין נפדין |
| שוחטן בחוץ | בברייתא — פטור; רב הונא שונה ״חייב״ בדוקין שבעין, כרבי עקיבא |
| תמורה לאחר פדיון | רב נחמן: מתה; אביי — ״זה שם אמו עליו״, לא כתמורת בכור ומעשר |
| ״ממעלי הגרה... ממפריסי הפרסה״ | תמורת פסולי המוקדשין וחמש חטאות מתות; צריך פסוק (לאו) והלכה (מיתה), או היקש |
| צאן ברזל מן הגוי | ולדות פטורים; העמיד — דור נוסף; רשב״ג — עד עשרה |
| אביי ורבא | אביי — אונסא וזולא; רבא — ״יד גוי באמצע״ |
| כמה דורות | רב הונא — ולדות בלבד; רב יהודה — גם ולדי ולדות |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- ״דף מאיר״ — הרב אורי בריליאנט, אתר סיני — חוברת לבדיקת מסכת בכורות (דפים ב–טז)
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.