בכורות י״ד
מום שקדם להקדש — קדושת דמים בלבד: בכורה, גיזה, ולדות, תמורה ופדיון לאחר מיתה
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח במשנה המבחינה בין שני סוגים של בהמת קודשים בעלת מום: כשהמום הקבוע קדם להקדש, חלה עליה רק קדושת דמים, ולכן לאחר פדיונה היא חולין גמורים — חייבת בבכורה ובמתנות ומותרת בגיזה ועבודה — ואף לפני הפדיון אין בה חיוב שחוטי חוץ ואין היא עושה תמורה, ואם מתה — נפדית; כשההקדש קדם למום, חלה קדושת הגוף, וכל הדינים מתהפכים. הגמרא מדייקת מלשון המשנה שקדושת דמים פוטרת מבכורה ומתנות, ושואלת אם איסור גיזה ועבודה לפני הפדיון מסייע לרבי אליעזר — ודוחה, שבקדשי מזבח זו גזירה. משם היא עוברת לוולדות: מותרים כשנוצרו לפני הפדיון ונולדו אחריו; ואם נולדו לפני הפדיון — נפדים תמימים ״שלא יהא טפל חמור מן העיקר״ — ומכאן סיוע לרבא. בעמוד ב רבי אלעזר שונה ״השוחטן בחוץ חייב״ ומעמיד בבמת יחיד, והגמרא מראה מדוע הפסוק ״לא תזבח… שור ושה״ אינו יכול ללמד על בכור, מעשר, תמורה או ולדות. אחר כך היא מבארת מ״טוב ברע״ מדוע אין עושין תמורה, ולבסוף מעמידה את ״אם מתו יפדו״ כרבי שמעון ומזהה את החולקים כתנא דבי לוי — והשאלה על שאר החכמים נמשכת לדף הבא.
המשנה: מום קבוע שקדם להקדש
בקצרה — על מה הסוגיה
מי שהקדיש למזבח בהמה שכבר היה בה מום קבוע — לא חלה עליה קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד. לכן לאחר הפדיון היא חולין גמורים לכל דבר, וגם לפני הפדיון דיניה קלים; רק בכור ומעשר יוצאים מן הכלל.
המשנה עוסקת בבהמות קודשים בעלות מום, ומבחינה בין שני מקרים: מום קבוע שקדם להקדש (המקדיש ידע שאינה ראויה להקרבה, וכוונתו למכור אותה ולהביא בדמיה קרבן), לבין הקדש שקדם למום.
- משנה״כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו — חייבין בבכורה ובמתנות״: ולד בכור שייוולד להן אחרי הפדיון קדוש בבכורה, ובשחיטתן נותנים לכהן זרוע, לחיים וקיבה — כבהמת חולין.
- משנה״ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד, ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן״: בפדיון הן יוצאות לחולין לגמרי — מותר לגזוז את צמרן ולעבוד בהן.
- משנה״והשוחטן בחוץ פטור״ — אין בהן איסור ״שחוטי חוץ״; ״ואין עושין תמורה״ — אם המיר בהן בהמת חולין, היא אינה קדושה.
- משנה״ואם מתו — יפדו״: קדושתן קלה, ולכן אפשר לפדותן גם לאחר מיתתן (ולהאכילן לכלבים).
- משנה״חוץ מן הבכור ומן המעשר״: קדושתם חמורה ותופסת בהם גם כשיש בהם מום — הבכור קדוש מרחם, ובמעשר נאמר ״לא יבקר בין טוב לרע״ (ויקרא כז, לג).
המשנה: הקדש שקדם למום
בקצרה — על מה הסוגיה
כשההקדש קדם למום (או שהיה בה רק מום עובר בשעת ההקדש), חלה על הבהמה קדושת הגוף, ולכן גם לאחר פדיונה נשארים עליה איסורים — כל הדינים הפוכים מן הרישא.
- משנה״וכל שקדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדשן ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע, ונפדו — פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד״. מום עובר — כמי שאינו, ולכן חלה עליהן קדושה מלאה.
- משנה״ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ חייב, ועושין תמורה, ואם מתו — יקברו״: אינן נפדות לאחר מיתה, כי פדיון צריך העמדה והערכה בעודן חיות.
״קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות״
בקצרה — על מה הסוגיה
מדיוק לשון המשנה (״ונפדו״) — לפני הפדיון אין בכורה ומתנות. מכאן שהתנא סובר שגם קדושת דמים בלבד פוטרת מבכורה וממתנות.
- דיוק״טעמא דנפדו — הא לא נפדו, פטורין מן הבכורה ומן המתנות״: החיוב בבכורה ובמתנות תלוי בפדיון.
- מסקנה״קסבר: קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות״ — אף שאין כאן קדושת הגוף, קדושת הדמים לבדה מוציאה את הבהמה מדיני חולין אלה.
גיזה ועבודה — האם זה סיוע לרבי אליעזר?
בקצרה — על מה הסוגיה
מן המשנה עולה שלפני הפדיון אסור לגזוז ולעבוד גם בבהמה שיש בה קדושת דמים בלבד. הגמרא שואלת אם זה מסייע לרבי אליעזר, שאוסר גיזה ועבודה בקדשי בדק הבית, ודוחה: בקדשי מזבח זו גזירת חכמים, שלא יחליפו בקדושת הגוף.
- דיוק״ויוצאין לחולין״ — ״טעמא דנפדו, הא לא נפדו — אסירי בגיזה ועבודה״.
- שאלה״מסייע ליה לרבי אליעזר, דאמר: קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה?״ — גם כאן הקדושה היא קדושת דמים בלבד, כמו בדק הבית.
- דחייה״לא — קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח, גזרו בהו רבנן; אבל קדשי בדק הבית — לא״: בהמה שהוקדשה כדי שדמיה יקנו קרבן עלולה להתחלף בקרבן ממש, ולכן חכמים החמירו בה.
״ולדן וחלבן מותר״ — ונפדין תמימים?
בקצרה — על מה הסוגיה
באיזה ולד מדובר במשנה? לא בולד שכולו אחרי הפדיון (זה פשוט), אלא בולד שנוצר לפני הפדיון ונולד אחריו — ומשמע שנולד לפני הפדיון אסור. נשאלת השאלה אם ולד כזה נפדה כשהוא תמים, וברייתא עונה שכן — ״שלא יהא טפל חמור מן העיקר״. מדיוקה עולה סיוע לרבא: המקדיש זכר תמים לדמיו — קדוש בקדושת הגוף.
- שאלה״ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן״ — ״היכי דמי?״
- הצעה״אילימא דאיעבר ואתיליד לאחר פדיונן״ — הולד נוצר ונולד כולו אחרי הפדיון.
- דחייה״פשיטא — חולין נינהו!״: אין צורך במשנה לומר שולד של בהמת חולין מותר.
- תירוץ״אלא — דאיעבר לפני פדיונן, ואתיליד לאחר פדיונן״: אף שנוצר בזמן שאמו הייתה הקדש, הוא מותר.
- דיוק״הא לפני פדיונן — אסירי״: ולד שנולד לפני שאמו נפדתה אסור בלי פדיון.
- איבעיא״נפדין תמימים, או אין נפדין תמימין?״ — האם ולדות אלה נפדים כשאין בהם מום, או שיש להמתין שייפול בהם מום, כדין קדשי מזבח?
- תא שמעברייתא: ״המתפיס בעלי מומין קבועין לגבי מזבח, וילדו — ימכרו, ואין צריכין מום, שאין קדושה תופסת בהן, שלא יהא טפל חמור מן העיקר״: הולד (הטפל) אינו חמור מאמו (העיקר). אם כן — נפדין תמימים.
- דיוק״טעמא — שלא יהא טפל חמור מן העיקר; אבל הקדיש זכר לדמיו — קדוש קדושת הגוף״: כשאין כאן ״טפל״, זכר תמים שהוקדש לדמיו (למוכרו ולהביא בדמיו קרבן) קדוש בגופו, כי הוא עצמו ראוי לעולה.
- סיוע״מסייע ליה לרבא, דאמר רבא: הקדיש זכר לדמיו — קדוש קדושת הגוף״.
מדוע הולד של בעלת מום שהוקדשה אינו קדוש בקדושת הגוף, אף שהוא עצמו תמים וראוי להקרבה?
רבי אלעזר: ״חייב״ — בבמת יחיד
לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה… אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְבָמָה גְּדוֹלָה… תְּנֵהוּ עִנְיָן לְבָמַת יָחִידבכורות יד ע״ב
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי אלעזר שונה במשנה ״השוחטן בחוץ חייב״ ומעמיד בבמת יחיד, ולומד מ״לא תזבח… שור ושה אשר יהיה בו מום״ שאסור להקריב בעל מום גם שם, כי לבמה גדולה כבר יש פסוק. הגמרא מציעה ארבעה עניינים אחרים שהפסוק יכול ללמד עליהם — בכור, מעשר, תמורה וולדות קדשים — וכל אחד נדחה, כי יש לו מקור משלו.
- גרסה״והשוחטן בחוץ פטור״ — ״רבי אלעזר מתני ׳חייב׳, ומוקי לה בבמת יחיד״: השוחט (מקריב) בעל מום שהוקדש, על במה פרטית בזמן שהבמות היו מותרות — לוקה.
- מקוררבי אלעזר: ״מנין לזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות, שהוא בלא תעשה? שנאמר: ׳לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה׳״ (דברים יז, א). ״אם אינו ענין לבמה גדולה״ — שהרי עליה כבר נאמר ״עורת או שבור… לא תקריבו״ (ויקרא כב, כב) — ״תנהו ענין לבמת יחיד״.
- קושיה״אימא: אם אינו ענין לקדשים — תנהו ענין לבכור״: הייתי חושב שהואיל והבכור קדוש כשהוא בעל מום — יקרב גם כשהוא בעל מום; הפסוק בא לומר שלא.
- תירוץ״בכור בהדיא כתיב ביה: ׳פסח או עור… לא תזבחנו׳״ (דברים טו, כא) — אין צורך בפסוק נוסף.
- קושיה״ואימא: אם אינו ענין לקדשים — תנהו ענין למעשר״ — הואיל ומעשר קדוש במומו, שנאמר ״לא יבקר בין טוב לרע״ (ויקרא כז, לג), הייתי חושב שיקרב גם במומו.
- תירוץ״מעשר נמי גמר ׳העברה׳ ׳העברה׳ מבכור״ — בגזירה שווה (״והעברת״, שמות יג, יב; ״אשר יעבר״, ויקרא כז, לב): כמו שבכור בעל מום אינו קרב, כך מעשר.
- קושיה״אימא: תנהו ענין לתמורת קדשים״ — הואיל ותמורה קדושה כשהיא בעלת מום, שנאמר ״לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע״ (ויקרא כז, י), הייתי חושב שתקרב גם כשהיא בעלת מום.
- תירוץ״אמר קרא: ׳והיה הוא ותמורתו׳ — מקיש תמורתו לו״ (ויקרא כז, י): ״מה הוא בעל מום לא, אף תמורתו בעל מום לא״.
- קושיה״מתקיף לה רבי זירא: אימא, תנהו ענין לולדות קדשים״ — הואיל והם קדושים כשהם בעלי מומין אגב אמן, הייתי חושב שגם יקרבו כשהם בעלי מומין.
- תירוץ״אמר רבא: כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל״: ״רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך״ (דברים יב, כו) — ״רק קדשיך״ אלו התמורות, ״אשר יהיו לך״ אלו הוולדות, ״ונדריך״ — הקישן לנדר: מה נדר בעל מום לא, אף הם בעל מום לא. נשאר הפסוק פנוי לבמת יחיד.
מה המשותף לארבע ההצעות (בכור, מעשר, תמורה, ולדות) — מדוע בכל אחת מהן היה צורך בפסוק מיוחד?
״ואין עושין תמורה״ — ״טוב מעיקרו״
בקצרה — על מה הסוגיה
מנין שבהמה שהוקדשה כשהיא בעלת מום אינה עושה תמורה? מן הפסוק ״לא יחליפנו… טוב ברע או רע בטוב״: ״טוב ברע״ מיותר לפי פשוטו, ולכן נדרש — רק מה שהיה טוב מעיקרו עושה תמורה.
- שאלה״ואין עושין תמורה — מאי טעמא?״
- מקור״דאמר קרא: ׳לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב׳״ (ויקרא כז, י).
- קושיה״השתא רע בטוב אמרת לא — טוב ברע מיבעיא?״: אם אסור (וחל) להמיר קודש בעל מום (״רע״) בחולין תמים — כל שכן קודש תמים בחולין בעל מום; ״טוב ברע״ מיותר.
- תירוץ״אלא: טוב מעיקרו עושה תמורה, רע מעיקרו אין עושה תמורה״: רק בהמה שהייתה תמימה כשהוקדשה עושה תמורה, גם אם הוממה אחר כך.
לפי הגמרא, מדוע ״טוב ברע״ מיותר אם מפרשים אותו כפשוטו?
״אם מתו יפדו״ — רבי שמעון ותנא דבי לוי
בקצרה — על מה הסוגיה
רב מעמיד את המשנה (״אם מתו יפדו״) כרבי שמעון: קדשי מזבח צריכים העמדה והערכה, אך ״אותה״ ממעט בעל מום מעיקרו. החולקים הם תנא דבי לוי, שלדעתו הכל — אפילו בעל מום מעיקרו — צריך העמדה והערכה, ו״אותה״ קשה עליו. בסוף הגמרא שואלת מה דעת החכמים שחולקים על רבי שמעון במשנה — והדיון ממשיך בדף הבא.
בהמת הקדש הנפדית צריכה ״העמדה והערכה״: ״והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והעריך הכהן אתה״ (ויקרא כז, יא–יב). בהמה מתה אינה יכולה לעמוד, ולכן אם צריך העמדה — אינה נפדית אלא נקברת.
- מימרא״אם מתו יפדו״ — ״אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי שמעון, דאמר: קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה״.
- מקור״דתנן (תמורה לב ע״א), רבי שמעון אומר: קדשי בדק הבית, אם מתו — יפדו״ — כי אינם צריכים העמדה.
- מימרא״ומודה רבי שמעון בבעל מום מעיקרו שנפדה״ — אף שהוא מקדשי מזבח, אם מת — נפדה. כך מתיישבת המשנה שלנו.
- שאלה״מאי טעמא?״
- תשובה״דאמר קרא: ׳אותה׳ ׳אותה׳ — למעוטי בעל מום מעיקרא״ (ויקרא כז, יב): רק בהמה שהוקדשה ראויה למזבח צריכה העמדה והערכה.
- דעה חולקת״אבל חכמים אומרים: אם מתו — יקברו״ — גם בעל מום מעיקרו.
- שאלה״מאן חכמים?״
- תשובה״תנא דבי לוי הוא, דתנא דבי לוי: הכל היו בכלל העמדה והערכה, ואפילו בעל מום מעיקרו״.
- תוספת״וכן תנא דבי לוי במתניתיה: אפילו חיה, אפילו עוף״ — אף שאינם עומדים להקרבה, צריכים העמדה והערכה.
- קושיה״והכתיב ׳אותה׳!״ — הרי המילה באה למעט משהו.
- קשיא״׳אותה׳ לתנא דבי לוי קשיא״ — הקושיה נשארת ללא תשובה.
- שאלה״אבל רבנן דפליגי עליה דרבי שמעון (במשנה בתמורה), מאי? הכי נמי דאם מתו יפדו? אי הכי…״ — האם גם הם מודים שבעל מום מעיקרו נפדה לאחר מיתה? השאלה נמשכת בדף ט״ו.
מה לקחת מהדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| מום קבוע קדם להקדש | קדושת דמים: לאחר פדיון — חולין לכל דבר; לפני פדיון — אין חיוב שחוטי חוץ ואין תמורה, ואם מתו — יפדו (חוץ מבכור ומעשר) |
| הקדש קדם למום / מום עובר | קדושת הגוף: גם לאחר פדיון — פטורין מבכורה ומתנות, אסורין בגיזה ועבודה; עושין תמורה; אם מתו — יקברו |
| קדושת דמים | ״מדחה מן הבכורה ומן המתנות״; איסור גיזה ועבודה — גזירה בקדשי מזבח בלבד, ולכן אין ראיה לרבי אליעזר |
| ולדות | נוצרו לפני הפדיון ונולדו אחריו — מותרים; נולדו לפניו — נפדים תמימים, ״שלא יהא טפל חמור מן העיקר״; מכאן סיוע לרבא |
| רבי אלעזר | ״חייב״ — בבמת יחיד, מ״לא תזבח… שור ושה״; בכור, מעשר, תמורה וולדות — לכל אחד מקור אחר |
| תמורה | ״טוב ברע״ — רק טוב מעיקרו עושה תמורה |
| אם מתו יפדו | רב: כרבי שמעון, ״אותה״ ממעט בעל מום מעיקרו; תנא דבי לוי — הכל צריך העמדה והערכה, ו״אותה״ קשה לו |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- ״דף מאיר״ — הרב אורי בריליאנט, אתר סיני — חוברת לבדיקת מסכת בכורות (דפים ב–טז)
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.