בכורות י״ג
מה קודם למה — ואיך קונים מגוי: ״בדיניהם שפסקה להם תורה״
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בסיום הדיון של דף י״ב על זמן פדיון פטר חמור: רב ששת מפרש ש״אין פחות משלשים״ פירושו שרק אז עובר עליו, רמי בר חמא מקשה עליו מברייתא, ורבא מסיק שהברייתא (״שלשים״) כרבי אליעזר, המקיש פטר חמור לבכור אדם, והמשנה (״לאלתר״) כחכמים. משנה חותמת את הפרק הראשון: מי שאינו רוצה לפדות — עורף; ובהמשך רשימה של ״מה קודם למה״: פדייה לעריפה, יעידה לפדייה, ייבום לחליצה (ובימינו חליצה קודמת), והבעלים בגאולת הקדש. הפרק השני נפתח במשנה: הלוקח עובר פרתו של נכרי, או שיש לגוי חלק בבהמה, פטור מן הבכורה, והכהנים והלויים חייבים. הגמרא שואלת מדוע פטר חמור נשנה לפני בכור בהמה טהורה, ועוברת למימרת רבי אושעיא: ישראל הקונה מגוי, וגוי הקונה מישראל, קונים במעות ״בדיניהם״. אביי מפרש: ״בדיניהם שפסקה להם תורה״ — מדיוק ״עמיתך״, ושלוש קושיות על הדיוק נענות בשני הצדדים. בעמוד ב הגמרא בוחנת את שיטת אמימר שמשיכה בגוי קונה, ואז מקשה מברייתת הגרוטאות שנמצאה בהן עבודה זרה; אביי ורבא, ואחריהם רב אשי ורבינא, מפרשים את הברייתא כל אחד בדרכו.
״אין בפטר חמור פחות משלשים״ — רב ששת ורבא
בקצרה — על מה הסוגיה
איך מיישבים את המשנה (״לאלתר״) עם הברייתא (״אין פחות משלשים״)? רב ששת מפרש שעד שלושים רק אינו עובר עליו. רמי בר חמא מקשה מברייתא ״מצותו כל שלשים יום״ — משמע מצוה לשהותו; הגמרא דוחה, אך מקשה מלשון ״או עורפו״ (ולא ״או עובר עליו״). רבא מסיק: הברייתא כרבי אליעזר המקיש לבכור אדם, והמשנה כחכמים.
- רקעהמשך הסוגיה מסוף דף י״ב: המשנה במסכת ערכין (״תנן התם״) שונה ״פדיון פטר חמור — לאלתר״, וברייתא שונה ״אין… בפטר חמור פחות משלשים״. רב נחמן יישב שם: ״לאלתר״ — אם פדאו, פדוי.
- תירוץרב ששת: ״אין בפטר חמור פחות משלשים״ בא לומר שאינו עובר עליו עד שלושים יום; אבל מצות הפדיון עצמה — לאלתר.
- קושיהמתיב רמי בר חמא מברייתא: ״מצותו כל שלשים יום, מכאן ואילך — או פודהו או עורפו״. ״מאי לאו מצוה לשהותו כל שלשים יום?״ — והרי זה נגד רב ששת.
- דחייה״לא — מצוה לפדותו כל שלשים יום״: מלאלתר ועד שלושים הוא זמן הפדייה.
- קושיה״אי הכי — ׳מכאן ואילך או פודהו או עובר עליו׳ מיבעי ליה!״ — ולא ״או עורפו״.
- תירוץ״אלא אמר רבא: לא קשיא — הא רבי אליעזר דמקיש, הא רבנן דלא מקשי״. ״שלשים״ (הברייתא) — כרבי אליעזר, המקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם; ״לאלתר״ (המשנה) — כחכמים, שאינם מקישים.
המשנה: לא רצה לפדותו — ומה קודם למה
- משנהלא רצה לפדותו — עורפו מאחוריו וקוברו.
- משנהמצות הפדייה קודמת למצות עריפה, שנאמר: ״אם לא תפדה — וערפתו״ (שמות יג, יג).
- משנהמצות יעידה קודמת למצות הפדייה — באמה העבריה, שנאמר: ״אשר לא יעדה — והפדה״ (שמות כא, ח): אם יעדה — מוטב.
- משנהמצות הייבום קודמת למצות חליצה — ״בראשונה, שהיו מתכוונין לשם מצוה״; ״ועכשיו, שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום״.
- משנהמצות הגאולה באדון — בבהמה טמאה שהוקדשה לבדק הבית, הבעלים קודם לכל אדם לפדותה, שנאמר: ״ואם לא יגאל — ונמכר בערכך״ (ויקרא כז, כז).
פרק שני: הלוקח עובר פרתו של נכרי
״הדרן עלך הלוקח עובר חמורו״ — כאן נגמר הפרק הראשון, שעסק בפטר חמור, ומתחיל הפרק השני, העוסק בבכור בהמה טהורה.
- משנההלוקח עובר פרתו של נכרי, והמוכר לו (אף על פי שאינו רשאי), והמשתתף לו, והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה — פטור מן הבכורה.
- טעםשנאמר ״הקדשתי לי כל בכור בישראל״ (במדבר ג, יג) — ״אבל לא באחרים״: כשיש לגוי חלק בבהמה או בעובר, אין כאן בכור שכולו בישראל.
- משנההכהנים והלויים חייבים בבכור בהמה טהורה — ״שלא נפטרו מבכור בהמה טהורה, אלא מפדיון הבן ומפטר חמור״.
למה פטר חמור נשנה לפני בכור בהמה טהורה?
בקצרה — על מה הסוגיה
מדוע המסכת פותחת בפטר חמור, שקדושתו קלה (קדושת דמים), ולא בבכור בהמה טהורה (קדושת הגוף)? בארץ ישראל ענו בשני אופנים: משום שחביב על התנא, או משום שדיניו מועטים.
- קושיה״מאי איריא דתני עובר חמורו ברישא, והדר תני עובר פרתו?״ — היה ראוי לשנות קודם את עובר פרתו, ״דקדושת הגוף הוא״, ואחר כך עובר חמורו, ״דקדושת דמים הוא״.
- תירוץ״אמרי במערבא: איבעית אימא — איידי דחביבא ליה״, כדברי רבי חנינא (לעיל ה ע״ב) על מה שנשתנו פטרי חמורים — שסייעו לישראל ביציאת מצרים.
- ואיבעית אימא״איידי דזוטרן מיליה דבהמה טמאה — פסיק ושדי לה״: דיני פטר חמור מועטים (פרק אחד), ולכן סיים אותם תחילה, ואחר כך עבר לבכור בהמה טהורה, שדיניו מרובים.
רבי אושעיא: קנייה במעות ״בדיניהם״
- מימרארבי יצחק בר נחמני אמר ריש לקיש משום רבי אושעיא: ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו ״בדיניהם״, אף על פי שלא משך — קנה, וחייבת בבכורה.
- מימראוכן גוי שנתן מעות לישראל בבהמתו ״בדיניהם״, אף על פי שלא משך — קנה, ופטור מן הבכורה.
מאי ״בדיניהם״? — ישראל הקונה מגוי
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי אושעיא אמר שקונים מגוי ״בדיניהם״ — במעות. ההצעה ללמוד מקניין גופו של גוי נדחית, ואביי מפרש: ״בדיניהם שפסקה להם תורה״ — מדיוק ״מיד עמיתך״. שלוש קושיות על הדיוק (כלל לא; שתי דרכים; אחת משתיהן) נענות בקל וחומר ובהשוואה ל״עמיתך״.
- שאלה״אמר מר: ישראל שנתן מעות לגוי… קנה״. מאי ״בדיניהם״?
- הצעה״בדיניהם דגופיה״ — בקל וחומר: את גופו של הגוי (עבד כנעני) קונה ישראל בכסף, שנאמר ״לרשת אחזה״ (ויקרא כה, מו) — הקישו הכתוב לאחוזה, הנקנית בכסף ובשטר ובחזקה; ״ממונו — לא כל שכן?״
- קושיה״אם כן — אפילו בשטר ובחזקה נמי!״
- קושיה״ועוד — ישראל מישראל יוכיחו״: את גופו קונה בכסף, ואת ממונו — רק במשיכה.
- תירוץ״אלא אמר אביי: בדיניהם שפסקה להם תורה״ — ״או קנה מיד עמיתך״ (ויקרא כה, יד): מיד עמיתך — במשיכה (מיד ליד); ״הא מיד גוי — בכסף״.
- קושיה״ואימא: מיד גוי — כלל כלל לא!״
- תירוץ״לא סלקא דעתך, קל וחומר הוא — אם גופו קונה, ממונו לא כל שכן?״
- קושיה״ואימא: מיד גוי — עד דאיכא תרתי!״ (כסף ומשיכה יחד)
- תירוץ״ולאו קל וחומר הוא? גופו באחת, ממונו בשתים?!״
- קושיה״ואימא: או בהא או בהא!״ (בכסף או במשיכה)
- תירוץ״דומיא דעמיתך: מה עמיתך בחדא, אף גוי נמי בחדא״ — ישראל במשיכה בלבד, גוי בכסף בלבד.
מדוע אי אפשר לומר שמיד גוי קונים ״או בהא או בהא״ — בכסף או במשיכה?
״בדיניהן״ — גוי הקונה מישראל
בקצרה — על מה הסוגיה
אותו מהלך בצד השני: גוי הקונה מישראל. ההצעה ללמוד מ״מכסף מקנתו״ נדחית, ואביי מדייק מ״וכי תמכרו ממכר לעמיתך״ — לגוי בכסף. שלוש הקושיות חוזרות ונענות כבצד הראשון.
- שאלה״וגוי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהן… קנה ופטור מן הבכורה״. מאי ״בדיניהן״?
- הצעה״בדיניהן דגופיה״ — בקל וחומר: את גופו של ישראל קונה הגוי בכסף, שנאמר ״מכסף מקנתו״ (ויקרא כה, נא) — ״ממונו לא כל שכן?״
- קושיה״ישראל מישראל יוכיחו״: את גופו (עבד עברי) קונה בכסף, ואת ממונו — במשיכה.
- תירוץ״אלא אמר אביי: בדיניהם שפסקה להם תורה״ — ״וכי תמכרו ממכר לעמיתך״ (ויקרא כה, יד): לעמיתך — במשיכה, ״הא לגוי — בכסף״.
- קושיה״ואימא: לגוי כלל כלל לא!״
- תירוץ״לאו קל וחומר הוא? אם גופו קנה, ממונו לא כל שכן?״
- קושיה״אימא: לגוי עד דאיכא תרתי!״
- תירוץ״לאו קל וחומר הוא? גופו באחד, ממונו בשתים?!״
- קושיה״ואימא: או בהא או בהא!״
- תירוץ״דומיא דעמיתך: מה עמיתך באחת, אף גוי נמי באחת״.
אמימר — ״משיכה בגוי קונה״ — ולמה נכתב ״לעמיתך״?
בקצרה — על מה הסוגיה
לשיטת אמימר, גוי קונה במשיכה. הגמרא בודקת מה ילמד ״לעמיתך״: לרבי יוחנן הוא ממעט את הגוי מקניין כסף; לריש לקיש הוא נדרש לאונאה, והגמרא מראה מדוע יש צורך בשני מיעוטים. בסוף: אם אמימר סובר שגזל גוי מותר — בהכרח הוא כרבי יוחנן.
- קושיה״ולאמימר, דאמר משיכה בגוי קונה״ — ״הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן, דאמר: דבר תורה מעות קונות, משיכה לא״ — אהני ״לעמיתך״: לעמיתך בכסף, לגוי במשיכה; ״אלא אי סבר לה כריש לקיש, דאמר: משיכה מפורשת מן התורה״ — לעמיתך במשיכה ולגוי במשיכה — ״׳לעמיתך׳ למה לי?״
- תירוץ״לעמיתך — אתה מחזיר אונאה, ואי אתה מחזיר אונאה לגוי״.
- קושיה״לגוי — מ׳אל תונו איש את אחיו׳ נפקא!״ (ויקרא כה, יד)
- תירוץ״חד בגוי, וחד בהקדש, וצריכי״: אילו נכתב רק אחד — הייתי אומר שרק לגוי אין אונאה, אבל להקדש יש; ״קא משמע לן״.
- קושיה״הניחא למאן דאמר גזילו אסור״ — לכן צריך פסוק להתיר אונאה; ״אלא אי סבר לה כמאן דאמר גזילו של גוי מותר, אונאה מיבעיא?״ (מחלוקת זו בבבא קמא קיג ע״ב)
- תירוץ״אי סבר לה כמאן דאמר גזילו מותר — על כורחיך כרבי יוחנן סבירא ליה״: ״לעמיתך״ ממעט את הגוי מקניין כסף, ולכן הגוי קונה במשיכה.
הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהן עבודה זרה
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתת הגרוטאות מלמדת לכאורה שמשיכה נצרכת בקנייה מגוי — נגד רבי אושעיא. הגמרא מעמידה אותה בגוי שקיבל עליו דיני ישראל, ואז קשה הרישא; אביי ורבא מסבירים את ההבדל בין רישא לסיפא — כל אחד בדרכו.
- מיתיבי״הלוקח גרוטאות מן הגוים, ומצא בהן עבודה זרה — אם עד שלא נתן מעות משך — יחזיר; ואם משנתן מעות משך — יוליך הנאה לים המלח״.
- קושיה״ואי אמרת מעות קונות — משיכה למה לי?״ — היה די לומר ״משנתן מעות״.
- תירוץ״הכא במאי עסקינן — שקיבל עליו לדון בדיני ישראל״, שבהם משיכה קונה.
- קושיה״אי הכי — מעות למה לי?״
- תירוץ״הכי קאמר: אף על פי שנתן מעות — אי משיך אין, ואי לא לא״.
- קושיה״אי הכי — קשיא רישא!״: ברישא משך ולא נתן מעות — ולמה יחזיר, הרי קנה במשיכה?
- תירוץאביי: ״רישא — משום דאיכא מקח טעות״ — לא ידע שיש בהן עבודה זרה.
- קושיהרבא: ״רישא משום דאיכא מקח טעות — סיפא ליכא מקח טעות?״
- תירוץ״אלא אמר רבא: רישא וסיפא מקח טעות״. ברישא, שלא נתן מעות, ״לא מיחזי כעבודה זרה ביד ישראל״ — ולכן מחזיר; בסיפא, שנתן מעות, ״מיחזי כעבודה זרה ביד ישראל״ — ולכן מוליך לים המלח.
- תירוץ״ואביי אמר לך: רישא מקח טעות — דלא ידע, דהא לא יהיב ליה זוזי״; ״סיפא לאו מקח טעות הוא — כיון דיהיב זוזי, כי קא משיך איבעי לעיוני והדר מימשך״.
לפי רבא, מדוע בסיפא אי אפשר פשוט להחזיר את העבודה זרה לגוי?
רב אשי ורבינא — משיכה בגוי, ו״יחזור בדברים״
בקצרה — על מה הסוגיה
שני הסברים נוספים לברייתת הגרוטאות: לרב אשי משיכה בגוי אינה קונה, ו״משך״ שבסיפא נאמר רק אגב הרישא; לרבינא משיכה קונה, ו״יחזיר״ שברישא פירושו שמותר לו לחזור בו מהסכם שבדיבור.
- רב אשירב אשי: ״מדרישא משיכה אינה קונה, סיפא נמי משיכה אינה קונה״ — והקנייה בסיפא היא במעות; ״איידי דתנא רישא ׳משך׳, תנא סיפא נמי ׳משך׳״.
- רבינארבינא: ״מדסיפא משיכה קונה, רישא נמי משיכה קונה״, ורישא הכי קאמר: ״אם לא נתן ולא משך — יחזור״.
- שאלה״מאי יחזור?״
- תשובה״יחזור בדברים״ — אינו חייב לקיים את מה שהסכים בדיבור.
- טעם״קסבר: דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה״ — מי שחוזר בו מהסכם שבדיבור נוהג שלא כראוי; ״והני מילי — ישראל מישראל, דקיימי בדבורייהו״, אבל בקנייה מגוי — ״לא״. ולכן הוצרך לומר שבגוי ״יחזור בדברים״.
מה לקחת מהדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| זמן פדיון פטר חמור | רב ששת: לאלתר, ועד שלושים אינו עובר; רבא: ״שלשים״ (ברייתא) כרבי אליעזר, ״לאלתר״ (משנה) כרבנן |
| לא רצה לפדותו | עורפו מאחוריו וקוברו; פדייה קודמת לעריפה |
| מה קודם | יעידה לפדייה; ייבום לחליצה — ״בראשונה״, ועכשיו חליצה קודמת; הבעלים קודמים בגאולת הקדש |
| עובר פרתו של נכרי | כשיש לגוי חלק — פטור מן הבכורה (״בישראל״); כהנים ולויים חייבים |
| סדר הפרקים | פטר חמור קודם — חביב, או מפני שדיניו מועטים |
| ״בדיניהם״ | אביי: מדיוק ״עמיתך״ — ישראל מגוי ולהפך קונים בכסף, בדרך אחת |
| אמימר | משיכה בגוי קונה — ואם סובר שגזל גוי מותר, בהכרח כרבי יוחנן |
| גרוטאות | אביי ורבא — ההבדל בין רישא לסיפא; רב אשי ורבינא — אם משיכה בגוי קונה |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- ״דף מאיר״ — הרב אורי בריליאנט, אתר סיני — חוברת לבדיקת מסכת בכורות (דפים ב–טז)
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.