בכורות י׳

בשר בחלב — ״חדא ועוד״

בסוף דף ט הובאה ברייתא: לרבי שמעון, דברים האסורים בהנאה אינם מקבלים טומאת אוכלין, ״חוץ מבשר בחלב — הואיל והיתה לו שעת הכושר״. וטעמו (רבי יוחנן): ״אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים — קרוי אוכל״.

1. קושיהאם כך, למה צריך את הטעם ״שעת הכושר״ בבשר בחלב? הרי לרבי שמעון הוא מותר בהנאה — ממילא זה ״אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים״!
2. ראיהרבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה. נאמר ״כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך״ (דברים יד, כא), ולהלן ״ואנשי קדש תהיון לי״ (שמות כב, ל) — מה להלן (בטריפה) אסור באכילה ומותר בהנאה, אף כאן.
3. תירוץ״חדא ועוד קאמר״ — רבי שמעון נותן שני טעמים: אחד — זה אוכל שאפשר להאכילו לאחרים; ועוד — גם לו עצמו הייתה לו שעת הכושר.

למה לא נמנה פטר חמור עם בשר בחלב?

1. ראיהאילו רבי שמעון היה מתיר בהנאה לאחר עריפה, היה צריך לשנות: ״ומודה רבי שמעון בפטר חמור ובבשר בחלב שמטמאין טומאת אוכלין״. ומשלא נשנה — משמע שלאחר עריפה הוא אסור.
2. דחייה״אי דחשיב עליה — הכי נמי״: אם חשב עליו לאכילה — באמת מקבל טומאה; הברייתא עוסקת כשלא חשב עליו. ממילא אין מכאן ראיה.

״הואיל ואיסורו חישובו״ — ושלוש קושיות

1. שאלהאם הברייתא עוסקת כשלא חשב עליו — מדוע רבנן (תנא קמא) אומרים שמקבל טומאת אוכלין?
2. תשובהאמרו רבנן לפני רב ששת: ״הואיל ואיסורו חישובו״ — האיסור שבו הוא כמחשבה.
3. קושיה 1משנה: ״שלושה עשר דברים אמרו בנבלת עוף טהור״, ואחד מהם — צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר. אם איסורו חישובו — למה צריך מחשבה? — מתרצים: זו שיטת רבי שמעון.
4. קושיה 2״נבלת בהמה טמאה בכל מקום, ונבלת עוף טהור והחלב בכפרים — צריכים מחשבה ואינם צריכים הכשר״. — שוב: רבי שמעון היא.
5. קושיה 3״נבלת בהמה טהורה בכל מקום… והחלב בשווקים — אינן צריכין מחשבה ולא הכשר״; משמע שבהמה טמאה צריכה מחשבה. וכאן אי אפשר לומר ״רבי שמעון היא״ — כי הסיפא היא רבי שמעון: ״אף הגמל והארנבת והשפן והחזיר אינן צריכין״, ״הואיל ויש בהן סימני טהרה״ — ומכאן שהרישא אינה כמותו.
6. מסקנההקושיה נשארת: לרבנן אין לומר ״הואיל ואיסורו חישובו״, והטעם נדחה. לכן רבא מסביר את הברייתא אחרת (להלן).

רבא: ״ששחטו להתלמד בו״ — נימוס ורבי אליעזר

1. תירוץ · רבא״אלא אמר רבא: דכולי עלמא לא אמרינן איסורו חישובו, ואי דערפיה מיערף — הכי נמי״ (אם ערפו — אכן אינו מקבל טומאה בלי מחשבה). ״הכא במאי עסקינן? כגון ששחטו להתלמד בו, ובפלוגתא דנימוס ורבי אליעזר״.
2. ברייתארבי יוסי: ״סח לי נימוס, אחיו של רבי יהושע הגרסי: השוחט את העורב להתלמד בו — דמו מכשיר״. רבי אליעזר: ״דם שחיטה לעולם מכשיר״.
3. קושיה״רבי אליעזר היינו תנא קמא!״ — אלא ההבדל ביניהם הוא ״איסורו חישובו״: לתנא קמא — הדם מכשיר דברים אחרים, אבל העורב עצמו צריך מחשבה; לרבי אליעזר — גם גופו אינו צריך מחשבה.
4. ממאי?אולי טעמו של רבי אליעזר שם הוא שעורב שאני, ״הואיל ויש בו סימני טהרה״. ומניין שסימני טהרה קובעים? — מדברי רבי שמעון שהובאו על אותה משנה: ״הואיל ויש בו סימני טהרה״.
5. דחייהואם תשאל: אם בגלל סימני טהרה — למה דווקא ״להתלמד״? גם ״להתעסק״! — ״אין הכי נמי, ומשום נימוס״: נקט ״להתלמד״ רק בגלל לשונו של נימוס. כך נשארת האפשרות שטעמו של רבי אליעזר הוא סימני הטהרה שבעורב, ולא ״איסורו חישובו״.

״עורפו בקופיץ״ — הנאת דמיו והנאת גופו

לא רצה לפדותו — עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו, ואסור בהנאה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר.ברייתא

1. קושיהמשמע שרבי שמעון מתיר גם לאחר עריפה — ולא כדברי רבה (דף ט) שרבי שמעון מודה שלאחר עריפה אסור!
2. תירוץ״אימא: ומחיים אסור בהנאה, ורבי שמעון מתיר״ — המחלוקת היא כשהוא חי.
3. קושיההרי הסיפא עוסקת בחי: ״לא ימיתנו לא בקנה ולא במגל ולא בקרדום ולא במגירה… ואסור בגיזה ועבודה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר״ — משמע שהרישא אינה בחי!
4. תירוץשתיהן בחי: הרישא — בהנאת דמיו (שוויו), הסיפא — בהנאת גופו. ו״צריכא״: בהנאת דמיו לבד — היינו אומרים שרק בה מתיר רבי שמעון; בהנאת גופו לבד — שרק בה אוסר רבי יהודה.

רב נחמן: ״וערפתו״ — ותשובת רב ששת

1. מימראוכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור.
2. ראיהברייתא: ״וערפתו״ (שמות יג, יג) — נאמרה כאן עריפה ולהלן (בעגלה ערופה) עריפה; מה להלן אסור, אף כאן אסור. מי שנה זאת? לא רבי יהודה — הרי אצלו ״מחיים מיסר אסר״. אם כן — רבי שמעון.
3. רב ששת״ספרא חבריך תרגמה״: לעולם רבי יהודה, ונצרך הלימוד — שלא נאמר שהעריפה עומדת במקום הפדייה, ״מה פדייה מתרת — אף עריפה מתרת״.

״הוא הפסיד ממונו של כהן — לפיכך יופסד ממונו״

1. ראיהרב נחמן: ״דתני לוי: הוא הפסיד ממונו של כהן, לפיכך יופסד ממונו״. לרבי יהודה — הרי החמור כבר ״מיפסד וקאי״ (אסור מחיים); אלא רבי שמעון — ומשמע שלאחר עריפה אסור.
2. דחייהאפשר לפרש כרבי יהודה — ״אפסידא דביני ביני״; ואפשר כרבי שמעון — ״לפחת מיתה״, כלומר ההפסד הוא רק מה שהחמור פוחת בשוויו במיתתו.
3. מחלוקתריש לקיש: מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור. רבי יוחנן (ואיתימא רבי אלעזר): ״עדיין היא מחלוקת״ — גם לאחר עריפה רבי שמעון מתיר.

המקדש בפטר חמור · ״תפדה״ ״תפדה״ — מיד, וכל שהוא

1. לשון אחרת״איכא דמתני לה״ את דברי רב נחמן על משנה אחרת: ״המקדש בפטר חמור — אינה מקודשת״. האם המשנה אינה כרבי שמעון (שמתיר פטר חמור בהנאה)?
2. תירוץרב נחמן אמר רבה בר אבוה: מדובר לאחר עריפה — ואז לדברי הכל אסור בהנאה, ואין בו שווי לקידושין.
3. איכא דאמריהמשנה אינה כרבי יהודה ואינה כרבי שמעון: לרבי שמעון — תתקדש בכולו; לרבי יהודה — תתקדש ״בהך דביני ביני״, בהפרש שבין שווי החמור לשה (כמבואר בדף ט׳).
4. רבה בר אבוה אמר רבלעולם רבי יהודה, וכגון שהחמור אינו שווה אלא שקל — ורבי יהודה סובר כרבי יוסי בר יהודה שאין פדייה פחותה משקל; לכן אין כאן שום הפרש שבו תתקדש.
5. ברייתא״תפדה״ ״תפדה״ — תפדה מיד, תפדה כל שהוא. רבי יוסי בר יהודה: אין פדייה פחותה משקל.
6. פשיטא!נצרך — היינו אומרים: הואיל ופטר חמור הוקש לבכור אדם, כמו שבכור אדם נפדה אחר שלושים יום ובחמש סלעים, כך גם זה. קמשמע לן: מיד, וכל שהוא.
7. מה נפשךלרבי יוסי בר יהודה: אם מקיש לבכור אדם — יצטרך חמש סלעים; ואם אינו מקיש — מניין לו שקל?
8. רבאלעולם אינו מקיש, אלא ״וכל ערכך יהיה בשקל הקדש״ (ויקרא כז, כה) — כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותין משקל.
9. ורבנןאותו פסוק ״בהשג יד כתיב״ — נאמר בערכין שלפי יכולת הנודר, ואין ללמוד ממנו לפטר חמור.

מה לקחת מהדף

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)