בכורות י״ז
נדמה — ״רבי מאיר מחייב למאי?״, צמר שנשתנה, ושני זכרים שיצאו כאחת: האם ״אפשר לצמצם״ בידי אדם
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בסוף מחלוקת רב הונא ורב יהודה מדף ט״ז, כמה דורות של ״צאן ברזל״ פטורים מבכורה: ״אפילו עד עשרה דורות״ של רבן שמעון בן גמליאל מתיישב לרב יהודה, ורב הונא מעמיד אותו על ״העמיד״; מ״המקבל צאן ברזל מן הגוי״ (רישא דמתניתין) מקשים על רב יהודה ומתרצים ״הן וולדותיהן״, ובאיכא דאמרי הקושיה היא על רב הונא. משם עוברים למשנת הנדמה: רב אושעיא מביא ברייתא שבה רבי מאיר ״מחייב״ ברחל בת עז, והגמרא בודקת למה — לא לבכורה, לא לראשית הגז ולא לאותו ואת בנו — עד שמעמידה בבכורה במקרים של שני דורות (״זיל בתר אימיה״, ״חזרו שיות למקומן״), ורב אשי מעמיד במקצת סימנין. רבי יוחנן מוסיף שגם רבי מאיר מודה בשעיר ראש חודש (״אחד״), והגמרא מסבירה למה צריך גם ״או עז״. שלושה אמוראים קובעים שצמרו של נדמה אינו ״צמר״ לכלאים, לתכלת ולנגעים, ורב אשי מוסיף את הגפן שהודלתה על תאנה. בסוף עמוד א מתחילה משנה חדשה על שני זכרים שיצאו ראשיהם כאחת, ובעמוד ב הגמרא שואלת אם לחכמים אפשר לצמצם בידי אדם: ארבע ראיות — חוט הסיקרא, מידות הכלים, התנור ועגלה ערופה — נדחות, והאחרונה נמשכת לדף י״ח.
״אפילו עד עשרה דורות״ — רב הונא ורב יהודה (סוף הסוגיה)
→ תחילת הסוגיה בדף ט״זבקצרה — על מה הסוגיה
ממשיכים את מחלוקת רב הונא (רק הוולדות פטורים) ורב יהודה (גם ולדי ולדות) מדף ט״ז. ״אפילו עד עשרה דורות״ של רבן שמעון בן גמליאל מתיישב לרב יהודה, ורב הונא מעמיד אותו על ״העמיד״. אחר כך מקשים מ״המקבל צאן ברזל מן הגוי״ (רישא דמתניתין) על רב יהודה ומתרצים ״הן וולדותיהן״ — ובאיכא דאמרי הקושיה היא על רב הונא, והוא מתרץ ״הן ולדות״.
- רקעמדף ט״ז: בצאן ברזל שקיבל ישראל מגוי — רב הונא: ״ולדות פטורין, וולדי ולדות חייבין״; רב יהודה: ״ולדי ולדות נמי פטורין״. הגמרא הביאה את דברי רבן שמעון בן גמליאל במשנה: ״אפילו עד עשרה דורות פטורין״.
- בשלמא״בשלמא לרב יהודה דאמר: נחית תנא קמא לדרי — היינו דאמר ליה רבן שמעון בן גמליאל: אפילו עד עשרה דורות פטורין״: התנא קמא כבר פוטר שני דורות, ורבן שמעון בן גמליאל משיב שהפטור נמשך עוד ועוד.
- קושיה״אלא לרב הונא דאמר: לא נחית תנא קמא לדרי, מאי ׳אפילו עד עשרה דורות׳?״ — אם התנא קמא פוטר רק את הוולדות עצמם, הלשון ״אפילו עד עשרה דורות״ אינה מתאימה כתשובה אליו.
- תירוץ״אמר לך רב הונא: רבן שמעון בן גמליאל א״העמיד״ קאי, דנחית לדרי״ — הוא מגיב על הסיפא של המשנה (העמיד ולדות תחת אמותיהן), ששם גם התנא קמא פוטר דור נוסף.
- ראיה״תא שמע: המקבל צאן ברזל מן הגוי — ולדות פטורין, וולדי ולדות לא״.
- תיובתא״תיובתא דרב יהודה!״ — הברייתא פוטרת רק את הוולדות.
- תירוץ״אמר לך רב יהודה, אימא: הן וולדותיהן״ — כלומר ״הן״ (הוולדות עצמם) וגם הוולדות שלהם פטורים; שני דורות.
- איכא דאמרי״איכא דאמרי: הן וולדותיהן פטורין״ — לפי גרסה זו, לשון התנא פוטרת שני דורות.
- תיובתא״תיובתא דרב הונא!״
- תירוץ״אמר לך רב הונא: אימא: הן ולדות — פטור, וולדי ולדות — חייב״: ״הן״ הם הוולדות עצמם, ורק הם פטורים.
״רחל בת עז ועז בת רחל — רבי מאיר מחייב״: למאי?
״אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז״במדבר יח, יז
בקצרה — על מה הסוגיה
רב אושעיא הביא ברייתא שבה רבי מאיר ״מחייב״ ברחל בת עז ובעז בת רחל, ונשאלה השאלה למה הוא מחייב: לא לבכורה (״הוא שור ובכורו שור״) ולא לראשית הגז (״ומגז כבשי יתחמם״). מוצע ״אותו ואת בנו״ — ונדחה. המסקנה: לבכורה, במקרה של שני דורות (רחל בת רחל בת עז), וכן ״ואיבעית אימא״ (רחל בת עז בת רחל — ״חזרו שיות למקומן״), ורב אשי מעמיד במקצת סימנין, וחכמים הם רבי שמעון.
- משנהשנינו במשנה: ״רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל — פטורה מן הבכורה״ (נדמה), ״ואם יש בו מקצת סימנין — חייב״.
- ברייתא״אתא רב אושעיא מנהרדעא, ואייתי מתניתא בידיה: רחל בת עז, ועז בת רחל — רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין״.
- שאלהרב הושעיא אמר לרבה: כשתיכנס לפני רב הונא, שאל אותו: ״רבי מאיר מחייב למאי?״
- הצעה״אילימא לבכורה״ — שהבכור קדוש אף שאינו דומה לאמו.
- דחייה״ולית ליה לרבי מאיר ׳אך בכור שור׳ — עד שיהא הוא שור ובכורו שור?״ — הבכור קדוש רק כשהוא ממין אמו.
- הצעה״אלא לראשית הגז״ — שחייב לתת לכהן מגיזתו.
- דחייה״ולית ליה הא דתנא דבי רבי ישמעאל: כבשים שצמרן קשה — פטורין מראשית הגז, שנאמר ׳ומגז כבשי יתחמם׳?״ — ״גז״ הוא רק צמר שמתחממים בו, וצמר של עז בת רחל קשה.
- תירוץ״אמר ליה: ניחזי אנן״ (לפי שטיינזלץ — רבה; יש מפרשים: רב הונא) — הכא במאי עסקינן? ברחל שילדה מין עז ואביו תייש, ונחלקו בחוששין לזרע האב לעניין אותו ואת בנו: רבי מאיר — חוששין (ומחייב), ורבנן — אין חוששין.
- קושיה״אי הכי, ליפלגו בחוששין לזרע האב בעלמא, בפלוגתא דחנניה ורבנן!״ — אם זו המחלוקת, למה נקטה הברייתא דווקא רחל ועז?
- אלא״אלא לעולם לבכורה, והכא במאי עסקינן — ברחל בת רחל בת עז״: רבי מאיר סבר ״זיל בתר אימיה״ — הוולד דומה לאמו ואינו נדמה, וחייב; וחכמים סברי ״זיל בתר אימא דאימיה״ — והרי הוא נדמה, ופטור.
- ואיבעית אימא״ואיבעית אימא: ברחל בת עז בת רחל״ — רבי מאיר סבר ״חזרו שיות למקומן״ (הוולד חזר למין של אם אמו, ואינו נדמה), וחכמים סברי ״לא חזרו שיות למקומן״.
- רב אשירב אשי: המחלוקת היא ״כגון שיש בו מקצת סימנין״ — לרבי מאיר זה מספיק לחיוב, ״ומאן חכמים? רבי שמעון, דאמר: עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו״.
עזרים — טבלת שיטות
| המקרה | רבי מאיר — חייב | חכמים — פטורים | |
|---|---|---|---|
| ״ניחזי אנן״ (נדחה) | רחל שילדה מין עז ואביו תייש — לאותו ואת בנו | חוששין לזרע האב | אין חוששין לזרע האב |
| ״לעולם לבכורה״ | רחל בת רחל בת עז | ״זיל בתר אימיה״ — אינו נדמה | ״זיל בתר אימא דאימיה״ — נדמה |
| ואיבעית אימא | רחל בת עז בת רחל | ״חזרו שיות למקומן״ | ״לא חזרו שיות למקומן״ |
| רב אשי | יש בו מקצת סימנין | מקצת סימנין מספיקים | רבי שמעון: עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו |
הפירוש ״ניחזי אנן״ נדחה: ״ליפלגו בחוששין לזרע האב בעלמא״.
רבי מאיר עצמו סובר ״עד שיהא הוא שור ובכורו שור״. איך מתיישב עם זה שהוא מחייב בבכורה ״רחל בת רחל בת עז״?
״מודה רבי מאיר בשעיר של ראש חודש״
״ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳״במדבר כח, טו
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי יוחנן: גם רבי מאיר מודה ששעיר ראש חודש צריך להיות בן שעירה, מ״אחד״ — המיוחד מששת ימי בראשית. הגמרא שואלת למה צריך פסוק זה, הרי ״או עז״ כבר ממעט נדמה בכל הקרבנות, ומשיבה ״צריכא״: כל פסוק לבדו היה משאיר מקרה שאינו פסול.
- מימרארבי יוחנן: ״מודה רבי מאיר בשעיר של ראש חודש דבעינן בן שעירה״ — אף שבבכורה הוא מחייב.
- מאי טעמא?״מאי טעמא?״
- טעם״אמר קרא: ׳אחד׳ — המיוחד ובא מששת ימי בראשית״ (״ושעיר עזים אחד לחטאת״, במדבר כח, טו).
- קושיה״והא מהכא נפקא? מהתם נפקא״: ״שור או כשב״ — פרט לכלאים, ״או עז״ — פרט לנדמה (ויקרא כב, כז) — פסול נדמה כבר נלמד לכל הקרבנות!
- צריכא (א)״צריכא, דאי מהתם הוה אמינא: הני מילי היכא דלא נחת לדרי״ — כשהוולד אינו דומה לאמו עצמה; ״אבל היכא דנחת״ — שדומה לאמו ושונה רק מאם אמו — ״אימא לא״.
- צריכא (ב)״ואי מהכא הוה אמינא: הני מילי לגבי קרבן חובה, אבל נדבה — לא; צריכא״.
צמר שנשתנה — כלאים, תכלת ונגעים; וגפן שהודלתה על תאנה
״לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו״דברים כב, יא
בקצרה — על מה הסוגיה
שלושה אמוראים אומרים ״הכל מודים״ שצמרו של כבש נדמה אינו נחשב ״צמר״ לכלאים, לתכלת ולנגעים — ״מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה״. רב אשי מוסיף שיין של גפן שהודלתה על תאנה פסול לנסכים, רבינא מקשה מפשתן שהודלה על היגא, ורב אשי מחלק: כאן נשתנה הריח, ושם לא.
- כלאיםרבי אחא בר יעקב: ״הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים, שנאמר ׳לא תלבש שעטנז׳ — מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה״ (דברים כב, יא).
- תכלתרב פפא: ״הכל מודים שצמרו פסול לתכלת״ — ״לא תלבש שעטנז... גדלים תעשה לך״ (דברים כב, יא–יב): מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה.
- נגעיםרב נחמן בר יצחק: ״הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים״ — ״בבגד צמר או בבגד פשתים״ (ויקרא יג, מז): מה פשתים שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה.
- רב אשירב אשי: ״אף אנו נאמר: הדלה הגפן על גבי תאינה — יינו פסול לנסכים״.
- מאי טעמא?״מאי טעמא?״
- טעם״׳זבח ונסכים׳ (ויקרא כג, לז) — מה זבח שלא נשתנה (שהרי נדמה פסול לקרבן), אף נסכים שלא נשתנו״.
- קושיה״מתקיף לה רבינא: הדלה פשתן על גבי היגא — הכי נמי דלישתני? אם כן לא מצית אמרת ׳מה פשתן שלא נשתנה׳, דהא פשתן נמי משתני!״
- תירוץרב אשי: ״זה נשתנה ריחו, וזה לא נשתנה ריחו״ — יין הגפן שהודלתה על תאנה משתנה בריחו; פשתן שהודלה על היגא אינו משתנה.
המשנה: שני זכרים שיצאו ראשיהן כאחת
״והעברת כל פטר רחם לה׳... הזכרים לה׳״שמות יג, יב
בקצרה — על מה הסוגיה
רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים שראשיהם יצאו יחד: לרבי יוסי הגלילי שניהם בכורים (״הזכרים״); לחכמים ״אי אפשר לצמצם״ — רק אחד בכור, ואין יודעים איזה. רבי טרפון ורבי עקיבא נחלקים איך מחלקים ומה עושים כשאחד מת; זכר ונקבה — אין לכהן כלום.
- משנה״רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחת — רבי יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן, שנאמר ׳הזכרים לה׳׳״.
- חכמים״וחכמים אומרים: אי אפשר לצמצם, אלא אחד לו ואחד לכהן״ — אחד מהם יצא ראשון, ואין יודעים איזה.
- רבי טרפוןרבי טרפון: ״הכהן בורר לו את היפה״ (טעמו מתבאר בגמרא בדף י״ח).
- רבי עקיבארבי עקיבא: ״משמנין ביניהן״ (עושים שומא; הגמרא בדף י״ח מפרשת שהכהן נוטל את הכחוש).
- השני״והשני ירעה עד שיסתאב״ — הנשאר אצל הבעלים הוא ספק בכור, ולכן אינו נשחט תמים אלא אחרי שיפול בו מום; ״וחייב במתנות, ורבי יוסי פוטר״ (בדף י״ח הגמרא מבררת ״מאי טעמא דרבי מאיר״).
- מת אחד מהן״מת אחד מהן — רבי טרפון אומר: יחלוקו; רבי עקיבא אומר: המוציא מחבירו עליו הראיה״ — הנשאר נשאר אצל הבעלים.
- זכר ונקבה״זכר ונקבה — אין כאן לכהן כלום״ — ייתכן שהנקבה יצאה ראשונה, ואין כאן בכור ודאי.
עזרים — טבלת שיטות
| רבי טרפון | רבי עקיבא | |
|---|---|---|
| שני זכרים חיים | הכהן בורר לו את היפה | משמנין ביניהן |
| מת אחד מהן | יחלוקו | המוציא מחבירו עליו הראיה |
| זכר ונקבה | אין כאן לכהן כלום | אין כאן לכהן כלום |
זו מחלוקת לשיטת חכמים (״אי אפשר לצמצם״). לרבי יוסי הגלילי — שני הזכרים לכהן.
״אפשר לצמצם״ — ומה בידי אדם?
״והיה העיר הקרבה אל החלל״דברים כא, ג
בקצרה — על מה הסוגיה
דבי רבי ינאי: לרבי יוסי הגלילי אפשר לצמצם בידי שמים וכל שכן בידי אדם, ולחכמים בידי שמים אי אפשר — ובידי אדם מאי? הראיות מחוט הסיקרא וממידות הכלים נדחות, הראיה מתנור שנחלק לשניים נדחית (״יש בו גומות״), והראיה מעגלה ערופה (רבי אליעזר) נדחית — והדחייה וההמשך בדף י״ח.
- מימרא״אמרי דבי רבי ינאי: לרבי יוסי הגלילי שמעינן ליה דאמר אפשר לצמצם בידי שמים, וכל שכן בידי אדם; ורבנן — בידי שמים אי אפשר לצמצם״.
- איבעיא״בידי אדם מאי?״ — כשאדם מתכוון ומודד במדויק, האם גם לחכמים אי אפשר לצמצם?
- ראיה״תא שמע: חוט של סיקרא חוגרו (למזבח) באמצע, להבדיל בין דמים העליונים ובין דמים התחתונים. ואי אמרת אי אפשר לצמצם בידי אדם — זימנין דקא יהיב עליונים למטה ותחתונים למעלה!״
- דחייה״דמרווח בה פורתא״ — עשו את החוט רחב מעט, כך שלמעלה ממנו הוא ודאי עליון ולמטה ממנו ודאי תחתון.
- ראיה״תא שמע ממדת כלים, ממדת מזבח״ — התורה נתנה מידות מדויקות, משמע שאפשר לעשותן בדיוק.
- דחייה״שאני התם, דרחמנא אמר עביד, ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה״ — די במה שאדם יכול לעשות.
- ראיהרב קטינא: ״תא שמע: (תנור טמא) חלקו לשנים והן שוין — שניהן טמאים, לפי שאי אפשר לצמצם״ — משמע שגם בידי אדם אי אפשר.
- דחייהרב כהנא: ״שאני כלי חרס, הואיל ויש בו גומות״ — בשברי חרס יש בליטות ושקעים, ואי אפשר למדוד אותם במדויק.
- ראיה״תא שמע: נמצא (חלל) מכוון בין שתי עיירות — שתיהן מביאות שתי עגלות, דברי רבי אליעזר״.
- מאי טעמא?״מאי טעמא?״
- הצעה״לאו משום דקסבר בידי אדם אפשר לצמצם, ו׳קרובה׳ — ואפילו קרובות?״ — מדדו ומצאו ששתיהן קרובות בדיוק, ושתיהן בכלל ״העיר הקרבה״.
- דחייה (נמשך בדף י״ח)״לא, רבי אליעזר...״ — ובדף י״ח: ״סבר לה כרבי יוסי הגלילי, דאמר אפשר לצמצם בידי שמים, וכל שכן בידי אדם״ — ואין ממנו ראיה לשיטת חכמים.
- לאן הסוגיה הולכתבדף י״ח: ״נימא כתנאי״ — אולי התנא קמא (״לא היו עורפין״) ורבי אליעזר נחלקו בצמצום — ונדחה: הם נחלקים ב״קרובה ולא קרובות״. אחר כך ברייתא שבה חכמים אומרים ״יביאו עגלה אחת בשותפות״, ומשם המסקנה: ״קסברי רבנן אי אפשר לצמצם, ואפילו בידי אדם — שמע מינה״.
מדוע לרבי יוסי הגלילי ״כל שכן בידי אדם״?
הסוגיה ממשיכה בדף י״ח
מה לקחת מהדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| ״אפילו עד עשרה דורות״ | לרב יהודה — כפשוטו; לרב הונא — על ״העמיד״ |
| ״הן וולדותיהן״ | לרב יהודה — שני דורות; באיכא דאמרי רב הונא קורא ״הן ולדות״ |
| רבי מאיר מחייב — למאי? | לבכורה: רחל בת רחל בת עז, או רחל בת עז בת רחל, או מקצת סימנין |
| שעיר ראש חודש | גם רבי מאיר מצריך בן שעירה — ״אחד״; ״צריכא״ עם ״או עז״ |
| צמר של נדמה | לא לכלאים, לא לתכלת, לא לנגעים — ״מה פשתן שלא נשתנה״ |
| גפן על תאנה | יינו פסול לנסכים — נשתנה ריחו |
| שני זכרים כאחד | רבי יוסי הגלילי — שניהם לכהן; חכמים — אחד לו ואחד לכהן |
| צמצום בידי אדם | ראיות מחוט הסיקרא, מידות הכלים, תנור ועגלה ערופה — כולן נדחות (ההמשך בדף י״ח) |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- ״דף מאיר״ — הרב אורי בריליאנט, אתר סיני — חוברת לבדיקת מסכת בכורות (דפים ב–טז)
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.